(דיון בהלכה, ולא למעשה)
בשבת האחרונה, הרב בבית הכנסת העביר שיעור בנושא הדלקת נרות בבית מלון. הוא הזכיר את הקשיים ההלכתיים נובעים מעצם אי יכולת הדלקת נרות בחדר (מטעמים בטיחותיים) והן מההדלקה בלובי בית המלון, שכן בד“כ לא סועדים שם. אם ישנה אפשרות, הכי טוב, כמובן, להדליק בחדר אוכל.
מכאן עבר הרב לדיון בהדלקת נר חשמלי כנר שבת. והנה, לא מעט פוסקים חשובים (הרב שלמה זלמן אוירבך לדוגמא) התנגדו להדלקה של נורה המחוברת לשקע חברת החשמל. טעמם היה, כך הבנתי, שמדובר בזרם חילופין ולכן הוא לא רציף, וזה נחשב כאילו הנורה מתנתקת ומתחברת כל פעם. הם ראו זאת כסתירה להנחיה של המשנה במסכת שבת פרק ב‘ (“במה מדליקין ובמה אין מדליקין“), שאין להדליק נרות אלא במה שהוא דולק יפה ולא מהבהב. לפיכך הפוסקים העדיפו חיבור לסוללה, שהיא כמו נר.
כמו כן, אם מדליקים נורה, היא חייבת להיות עם חוט להט שמדמה נר חם ולא פלורסנט שהוא קר יחסית.
לדעתי קיים קושי לא מבוטל בגישה זו. אמנם אין לי את היכולת להיכנס לשקלא וטריא של ההלכה, ובכל זאת יש להעיר כמה הערות:
- מציאות:
זרם/מתח החילופין איננו מקוטע. מדובר בתהליך רציף סינוסי, ולכן את ה 0V לא נמשך כלל להגדיר בזמן, אפילו לא אפסי. לכן בד“כ מתייחסים למתח האפקטיבי שהנורה ”רואה“. לפיכך הצרכן הביתי מתייחס אל המתח בשקע כאל 220V, כאשר מדובר למעשה בתנודות מתח של מ 310V ל 310V- חמשים פעם בשנייה.
- דעתו של אדם:
בהמשך להערה הקודמת: ההלכה מתייחסת לדעתו של אדם רגיל (הדיוט) ולא לתהליכים מיקרוסקופיים או כאלו שקורים בחלקיקי שנייה. השוו, לדוגמא, שאין לחייב אדם לבדוק חרקים עם מיקרוסקופ. לפיכך, אין לאדם להתייחס לתנודות של מתח/זרם החילופין המתרחשות עשרות פעמים בשנייה.
- טעמי המצוות:
אין זה סוד שאני אמון על הרמב“ם ולשיטתו שלמצוות יש טעם רציונלי-אנושי. אם זה נכון לגבי מצוות מדאורייתא וחוקים שטעמיהן לא מובנים מיד, הרי שזה נכון עוד יותר לגבי מצוות דרבנן שטעמיהן נגלו. כזו היא מצוות הדלקת הנר:
הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה: אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל--שואל על הפתחים, ולוקח שמן ומדליק את הנר: שזה בכלל עונג שבת הוא. וחייב לברך קודם הדלקה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת--כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים.
המדליק צריך להדליק מבעוד יום, קודם שקיעת החמה. ונשים מצוות על דבר זה, יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים, והן העסקות במלאכת הבית; ואף על פי כן, צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך, ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך, הדליקו את הנר. ספק חשיכה ונכנס השבת, ספק לא נכנס--אין מדליקין. (הלכות שבת פרק ה/ הל' א, ג)
הטעם הוא ברור, וכפי שהסביר לי פעם רב אחד: בזמנם הבעל היה בשדה כמעט עד השקיעה, בעוד האישה עמלה על הכנות שבת. חכמים חייבו הדלקת הנר כי לא היה ניתן להדליק לאחר כניסת השבת, ואם היה נשכח הרי שהיו נאלצים להעביר את הסעודה הראשונה בחושך – במפח נפש.
המטרה היא עונג שבת, והאמצעי הוא האור. לא היה מקור אור אחר בזמנם חוץ מהנר. המשנה ואחריה הרמב"ם, מנחים באילו נרות להשתמש על מנת שהאור יהיה יפה ונוח לשימוש. וכך ממשיך הרמב"ם:
פתילה שמדליקין בה לשבת, אין עושין אותה מדבר שהאור מסכסכת בו…..
שמן שמדליקין בו לשבת, צריך שיהא נמשך אחר הפתילה; אבל שמנין שאין נמשכין אחר הפתילה--כגון זפת, ושעווה, ושמן קיק, ואליה, וחלב--אין מדליקין בהן. ומפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלית בהן, ולא בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה--גזירה, שמא יהיה אור הנר אפל, ויטה אותה, בשעה שישתמש לאורה.
אמנם, עם הזמן הדלקת נר רגיל הפכה להיות חלק מהווי השבת, וזאת למרות שהבית כולו מואר באמצעות חשמל. אין זה דבר מה בכך, וזה לענ"ד הטעם האמיתי שיש להשתדל להדליק נר לכבוד שבת. אחרי הכל, היהדות איננה רק דת אישית אלא המשפחה והמורשת הן לחם חוקה.
עם זאת, אני לא סבור, שבשעת הדחק יש לפסול נורות חשמל.
