לע"נ אמי מורתי רחל אברמזון (לבית לויט), בת לדורה (ז"ל) ושמעון יבדל"א (יום פטירתה: י"ח באב)
המסכת, כשמה כן היא, עוסקת בסדרי ברכות ותפילות. והנה, חלק לא מבוטל ממנה עוסק ב"הלכות שולחן".
וכך כותב הרב יואל בן נון:
קיים פער עצום בין הצהרות חגיגיות על נוכחות מלאה של הקב"ה – הנוכח בכל מקום, המהווה את הכל והשולט בכל – לבין הדתיות המקובלת, הקובעת ומצמצמת את נוכחותו לתפילות ולבית הכנסת. בני ישיבות אולי מושכים אותו גם לבית המדרש. אבל החיים הרגילים שוטפים בחילוניותם הסתמית, ולא רק במקומות שאי אפשר לקרוא בהם בשם ה'. על כן אמר פעם אחד מחכמי הקיבוץ הדתי, דב רפל ז"ל, שאין כל טעם לכתוב "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" במקום התפילה בבית הכנסת, וראוי לתלות פסוק זה דווקא בחדר האוכל…
בשנים האחרונות, יחד עם השפע המבורך (שהתורה הזהירה מפני סכנותיו בפרק שבו חייבה לברך את ה' על הארץ הטובה), עומדת בסכנה גם ברכת המזון ברוב ימות השבוע – 'לא אכלתי לחם', אומרים מדושנים ועצלים – אוכלים כמו פר ומברכים כמו פרפר, בלי הודאה על הארץ הטובה, בלי יציאת מצרים, בלי ברית ותורה, בלי ירושלים; מרוויחים שלוש דקות, ומפקיעים את מצוות התורה בלב מלא הנאה ושפע. משאירים את ברכת המזון לשבתות בלבד.
ואחר כך שואלים איך מתחברים אל ה' בחיים המחולנים שלנו? לאחר שאנחנו פרקנו מעלינו את עול הברכות שחייבה תורה וקבעו חז"ל??
1. דף ס"ד/א:
ואמר רבי אבין הלוי כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכמים שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה שנאמר (שמות יח) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלוהים. וכי לפני אלהים אכלו? והלא לפני משה אכלו. אלא לומר לך כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכמים שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה.
בפסקה הראשונה המובאת לעייל, רבי אבין הלוי, מביא את סעודתו של יתרו כאסמכתא לכך ש"כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה". אבל, אם בוחנים את הפסוק וההקשר בו הוא מצוטט, מיד מגלים שהוא לא הובא במלואו:
