התחלתי לקרוא את ספרו הקלאסי של אפרים אלימלך אורבך "חז"ל : פרקי אמונות ודעות" (הודות לגיסתי הסטודנטית). זהו משהו שהבטחתי לעצמי עוד מרשומה קודמת על דעותיהם של חז"ל.
הנה ההקדמה:
מגמת חיבורנו לתיאור מסכם של אמונותיהם ודעותיהם של חז"ל כתולדותיו של מאבק על החדרת אידיאלים דתיים ומוסריים לחיי היום יום של הציבור ושל היחיד אגב שמירת שלמותה ואחדותה של האומה והכוונת דרכה בעולם הזה כהכנה לקראת עולם אחר שכולו טוב....
אמנם דמויותיהם ואופיים עוצבו ע"י התורה שהייתה להם מורשה, אבל עולמם של חכמים היה מגוון ועשיר בטיפוסים שונים, שהטביעו את חותמם האישי על הגותם והוראתם....
עיניהם ולבם היו מופנים כלפי מעלה, אבל טיפוס אחד לא היה מצוי ביניהם - גם לא אלו שעסקו במעשה מרכבה ובמעשה בראשית - והוא זה של המיסטיקן השואף להשתחרר מהאני שלו, ואגב כך הוא עוסק רק בעצמו. את תפקידם ראו בפעולה בעולם שלמטה. היו חכמים שנטו לקיצוניות בהגותם ובמעשיהם, והיו שהטיפו לדרך של פשרות, שאמנם לא נקבעו לפי מידת הנוחיות… רובם ככולם הכירו את סיבוכי החיים על סבלם וששונם, על שמחתם ואסונם, וחיים אלו שימשו להם גם אבן בוחן לאמונותיהם
