גַּם-אֵלֶּה, מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה-- אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ, אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה.
כְּבֹד אֱלוֹהִים, הַסְתֵּר דָּבָר; וּכְבֹד מְלָכִים, חֲקֹר דָּבָר. (משלי כה')
לאחרונה התחלתי לקרוא את ספרו של מיכה גודמן "סודותיו של מורה נבוכים". כעת רק קראתי את המבוא, המתאר כיצד מבנהו המורכב של המו"נ מאפשר הן לגלות את סודות התורה ובו בעת להסתירם. לו קראתי את המבוא הזה דייני! הדברים הבאים הם פיתוח מסוים של מבוא הספר.
כיצד מועברים סודות התורה מרב לתלמיד?
על רבי יוחנן בן זכאי נאמר ב-בבא-בתרא קלד/א :
תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן…גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וקלין וחמורין וגזרות שוות ותקופות וגמטריאות ומשלות כובסים ומשלות שועלים שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת ודבר גדול ודבר קטן. דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הויות דאביי ורבא
הריב"ז הוא שריד לתקופת הזוהר של המקדש ובית הלל (הזוג האחרון) הנוצר בתוכו את כל התורה כולה וכן בעל ידע כללי עצום (עוד נחזור לנקודה זו). את החלק הנגלה של התורה (דבר קטן) הריב"ז מעביר הלאה לחמשת תלמידיו שהיוו את התשתית של הסנהדרין המתחדשת ביבנה. ומה עם "דבר גדול"? הרי על פי מסכת חגיגה לא פשוט להעביר אותה הלאה:
בתוספתא מסכת חגיגה פרק ב' ישנה הנחייה כיצד מלמדים חומר "בעייתי":
אין דורשין בעריות בשלשה אבל דורשין בשניםף ולא במעשה בראשית בשנים אבל דורשין ביחיד; ולא במרכבה ביחיד אא"כ היה חכם מבין מדעתו
עריות שהן נושא נגלה אך טעון (מינית) מוסרים לקבוצה קטנה (שני תלמידים לכל היותר) כל פעם כדי שלא יתפתח דיון מיותר שיסיט את תשומת לב התלמידים. בראשית ומרכבה הם נושאים אזוטריים ולכן מיועדים לקבוצה מצומצמת יותר של תלמידים מובחרים. מעשה מרכבה לא נלמד כלל. וכאן כבר מצורפת אזהרה חמורה:
וכל המסתכל בארבעה דברים, רתוי לו כאילו לא בא לעולם--מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם.
לימוד לא נכון של של נושאים אלו מסוכן. מדוע? נראה שיש גבול ליכולת של שכל האנושי להסיק מסקנות מהמציאות אל מה שמעבר לה. על כן חייבת להיות העברה של מסורת נבואית אמיתית כדי שלא יתפתחו השערות מזיקות.
ובכל זאת כיצד מוסרים את מסורת המרכבה?
