המשך לרשומה הקודמת.
את רוב החומר הרלוונטי אפשר למצוא במבואות של דוד חזוני על הרב ברקוביץ (להלן רא"ב) בכתב העת תכלת. הקישורים הרלוונטיים נמצאים בעמודה הצדדית.
רקע
כאמור, נחשפתי לרא"ב באמצעות המאמרים הנ"ל. רכשתי את "מאמרים על יסודות היהדות", והמשכתי לסקור את הביבליוגרפיה שלו. בעיקר ענינה אותי השקפת העולם שלו. הדמות שהצטיירה מתוך כל אותם ספרים היא של אדם אמיץ ומפוכח הנאבק בסביבה הדתית שלו. הוא פתח חזית כמעט בכל נושא אפשרי ביהדות: הלכה, השקפה, יחס לציונות, יחס לרפורמים, שואה. ועם כל זאת מצאתי עיקביות מדהימה בין השקפתו לבין הגישה שלו להלכה (מתיחות כזאת מבצבצת לעיתים אצל הגרי"ד סולובייציק וליבוביץ' ואכמ"ל).
הלכה
(אני מצטט להלן מדברי באשכול שפתחתי בעצכ"ח על רא"ב, אני גם מצטט את מגיב "שז10" שהופיע בפורום רק על מנת להשתתף בדיון על רא"ב. סידרתי את הקטעים כך שתוצג תמונה שלמה של הנושא)
ניתן להבחין שברקוביץ קובל על שני תהליכים שבאים יד ביד בהתפתחות ההלכה.
הראשון, מעבר ממסורת שבע"פ לספרי הלכה מקיפים (שולחן ערוך לדוגמא). מובן שקיים הכרח מציאותי בהעלאה על הכתב וקודיפיקצייה של ההלכות; אך הנזק הוא שכתבים אלו הופכים לנקודת מוצא חדשה וע"י כך נפגעת היכולת של ההלכה להתחדש. כבר הרמב"ם עמד על כך שאנשים נוטים מטבעם לקדש את מה שכתוב. הנזק כבר החל בכתיבת המשנה והתלמוד, והמשיך ביתר שאת בגלות.
התהליך השני הוא שיכחת והזנחת העקרונות והערכים שעומדים בבסיס ההלכה. "את חכמי התלמוד הנחתה התובנה הבאה: חלילה לאל שיהא דבר מה ביישומה המעשי של התורה נוגד את עקרונות המוסר. ומהם אותם עקרונות? אלה הם עקרונות התורה, כגון "ועשיתה הישר והטוב בעיני ה' " או "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום..." או " למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור.."
חקר ההלכה המודרני בתגובתו לפילוסופיה של הזרם הפוזיטיביסטי-לוגי הביא לכך שהוגים אורתודוקסיים דוגמת הגרי"ד סולובייציק וליבוביץ ניסו לטהר את המערכת ההלכתית מכל סיטואציה אנושית. הטענה כי פסיקתו של מי מושפעת מהלך רוחו מסביבתו ומערכיו הייתה בעייתית נוכח עולם המנסה לשוות להלכה ודאות מתמטית ואובייקטיביות מלאה. המערכת הזאת נגררה ליצירת מצב של מידור. כלומר אין יכולת להבין את ההלכה כמו מערכת אחרת, היא עושה שימוש בקטגוריות אובייקטיביות ייחודיות לה ואין להשליך את המושגים ההלכתיים על המציאות האנושית. כאשר הלימוד הבריסקאי חייב להיות מנותק מהמציאות וכך "לטהר" את ההלכה מכל סיגים של השפעות יחסיות ולא מוחלטות.
האם מתוך עולם שכזה תוכל לצאת תורה רלוונטית ותוכל להפסק פסיקה "לאמיתה של תורה"?
הרב ברקוביץ' נשאר בתוך המסגרת האורתודוקסית שכן אין הוא כופה שינויים הילכתיים ע"י ייבוא מושגי מוסר חיצוניים לתורה (כדוגמת הקונסרווטיבים), אלא מתוך המצב האנושי שהמציאות עצמה מכתיבה.
להלן 4 דוגמאות:
- סמכות הסברא - בבלי כתובות כב' ע"א:
גמרא א"ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה לאשה לאיש אסרה הזה התירה ל"ל קרא סברא היא הוא אסרה והוא שרי לה.
ר' אסי מנסה להצדיק את העיקרון "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מהתורה. הגמרא דוחה את טענתו שכן הסברא ש "אם נאמנה עליך הצהרתה כי הייתה נשואה, עליך להאמין גם להצהרתה שהיא גרושה" (עמ' 138) – לעקרון הסברא יש תוקף של קביעה מדאורייתא. - יבמות דף יא' ע"ב,
חכמים אסרו על אישה שהתארסה, לחזור לבעלה הראשון אע"פ שלא "הוטמאה" לארוסה. ע"י סברא החכמים דחקו את פשט הפסוקים בתורה (דברים כד) למרות שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. "בתוספות מוסבר שבמקרה זה הודחק פשט הפסוק משום שלא מסתבר לומר שאישה שנישאה לאחר "נטמאה" מהנישואין האלה. נישואיה השניים היו חוקיים ומוסריים לגמרי. רק אישה נואפת ראויה שיתארוה במילים כאלה. על סמך סברא נכפתה במקרה זה על הטקסט התנ"כי משמעות חדשה, הנוגדת את הפשט." (עמ' 139) - חכמת האפשר - סנהדרין יא' ע"א:
ת"ר אין מעברין את השנה אלא אם כן ירצה נשיא ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות אצל <שלטון> {הגמון} אחד שבסוריא ושהה לבא ועיברו את השנה על מנת שירצה רבן גמליאל וכשבא ר"ג ואמר רוצה אני נמצאת שנה מעוברת תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים ומפני הגשרים ומפני תנורי פסחים ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו.
"דוחים את חג הפסח בחודש ע"מ שיהיה אפשר לשפץ את הכבישים והתנורים מפני החורף. משמעותית יותר היא העובדה שהחג נדחה גם כדי לא לאכזב עולי רגל מבבל שהיו בדרכם לחוגאת החג בירושלים ועוכבו מסיבות כלשהן... כך הוזז רצף המועדים של השנה בחודש שלם מתוך התחשבות ברגשותיהם. היה זה 'אי אפשר' לפעול אחרת, שכן הדבר היה בלתי ישים מבחינה מוסרית" (עמ' 146) - סנהדרין כו' ע"א:
ומאי נינהו ארנונא כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא.
לולי עבדו את אדמתם לא היה ביכולתם לשלם את המס. הרב ברקוביץ מזכיר דעת התוספות, לפיה מצוות השמיטה היתה נהוגה מדאורייתא באותה עת, אך הוא דוחה את הטענה כאילו ריחפה סכנת מוות על הקהילה. יותר סביר שהיו יכולים להקנס והיו מפקיעים חלק מאדמתם. כלומר סיבה כלכלית היא זו שהתירה מצוות דאורייתא במצב בלתי אפשרי. (עמ' 148)
הרב ברקוביץ ממשיך ומביא עוד מספר דוגמאות שבהם מובאים נימוקים מוסריים לסטייה מפשט התורה. (הגבלת מס' המלקות ל 39; פיצוי כספי במקום "עין תחת עין", קבורת "מת מצווה" ע"י כהן; דרכי שלום כלפי גויים; כפיית בעל לתת גט ע"י מלקות – "לרצונו" ועוד)
בספרו "משבר היהדות במדינת היהודים" שנכתב לאחר עלייתו לארץ בשנת 1975 פורס ברקוביץ את דעתו על הנעשה בעולם התורה בישראל. הוא כואב על חוסר היכולת של הלומדים להבין כי המציאות הנוכחית הישראל (הציונות) נושאת בחובה שינוי עצום בחיי העם היהודי ועובדה זו חייבת לקבל ביטוי בפסיקה ההלכתית. כתלמידו המובהק של בעל "השרידי אש" גרס אף ברקוביץ כי המציאות והמעשה בקונקרטי הם העומדים בבסיס החשיבה ההלכתית והגישה התיאורטית אינה התשובה לדור זה.
כאן גם משתלבת הגישה הרואה במוסר ובדאגה לחלקי החברה החלשים (היתום הגר והאלמנה ונוסיף האשה העגונה ופסולי החיתון) נייר לקמוס הבוחן האם הפסיקה ההלכתית היא אכן "לאמיתה של תורה"
השיבה של ברקוביץ לערכי היסוד המכוננים את המערכת ההלכתית איננה מקרית, היא פועל יוצא של תפיסה הרואה בהלכה מערכת המשלבת בתוכה איזון של ערכים ומנהלת דיאלוג עם המציאות שהיא עצמה יוצרת.
כאן גם טמונה התעוזה והרעננות החופשייה מכל אפולוגטיקה של הגותו וחוסר המוכנות שלו להיבטל בפני פוסקים קודמים ומגמות פורמליסטיות של ההלכה. ברקוביץ מדגיש בכתביו את העקרונות של "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" ואת קריאתו של ר' אברהם בן הרמב"ם שדיין אשר הולך רק אחרי פסקים של קודמיו הוא "חלש ורפה".
ברקוביץ חוזר לעקרונות המבססים את ההלכה והרגלי החשיבה של התלמוד לא במקרה אלא משום ההכרה כי יש צורך אמיתי והוא נעשה לשם שמיים (ומכאן גם הלגיטימיות שלו בניגוד לרפורמות אחרות ביהדות) להשיב להלכה את השיח שלה וההתמודדות שלה עם החיים.
התפיסה הרואה במוסר חלק בלתי נפרד מפסיקת ההלכה איננה זרה למסורת ישראל וכידוע מופיע כבר בבראשית בקריאתו של אברהם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" ונמשכת משם להגות הימי בניימית.
בעקבות השינויים האדירים שעברו על העם היהודי במאתיים שנים האחרונות יהיה זה מגוחך לחשוב כי על מנת ליישם את ערכי הנצח של היהדות בתוך המציאות (וזוהי הגדרתה של הקדושה אליבא דברקוביץ) המערכת המשפטית ואבני הבניין שלה לא נדרשים לשידוד מקיף ולמהלך של יצירתיות ומעוף אשר יוכלו לתרגם את המערכת לכלי עבודה רלוונטי ואמיתי כיום.
הפרשנות לחידושה של האומה היהודית ניכר בהפנמה של האופי הלאומי והכלכלי של העם. זרמים שונים ניסו ואף הצליחו להבריא את עמנו מהגלות המבישה אך כעת השיבה אל ההלכה ושכלולה כדי שתהפוך לדרך חיים היא מהלך ראשון במעלה בחשיבותו. כדי להשיב ליהודים את זהותם ואת האופי האמיתי של הברית ביננו לקב"ה אנו חייבים ללכת בדרך זו. כי אם נזנח את המשימה הזאת פשוט לא נהיה יהודים עוד או שלא נזכה להמשיך את המפעל האדיר שהתחילו כאן חלוצנו
"ויפה שעה אחת קודם"...
בשולי הדיון
שלא במפתיע זכה רא"ב להרבה קיטונות על עמדת, והיו שטענו שהוא חרג מגבולות הגזרה האורתודוקסים. מעניין שבארץ המחלוקת על גבולות אלו התחדשה לא מזמן בתוך הציונות הדתית, כאשר קבוצה אחת מאשימה קבוצה שנייה בניאו-רפורמיות בדיוק בגלל הגישה להלכה.
