עלמות אין מספר

בסוף השבוע סיימתי ללמוד את ששה סדרי משנה, בעיקר באמצעות משניות קהתי, שאותן הוא הקדיש בין היתר לזיכרון הנרצחים בשואה

המשנה האחרונה (עוקצין יב') מביאה:

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלֹש מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי ח, כא), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.

הפירוש על דברי ריב"ל הוא כמובן בגימטריה של י"ש = 310 (והרמב"ם מביא את גרסתו על חיי העולם הבא – עולם הנשמות הנצחי שמשיגים אותו באמצעות לימוד וכו'). אך לקראת יום השואה דווקא עלה בי רעיון נוסף. חסידי:

שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר(שיר השירים פרק ו') , הנה בכלל הפסוק הזה קאי (נאמר) על תושבע"פ שאי' במד"ר ששים המה מלכות היינו ס' מסכתות ושמונים פלגשים קאי על ברייתות ועלמות אין מספר קאי על מימרות והלכות שבגמרא אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי [ אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ]. קאי(נאמר) על כנסת ישראל, משמע מזה שכנס"י הם גדולים ממדריגת התורה.

ששים המלכות רומזות על ששים מסכתות במשנה, ושמונים הפילגשים על הברייתות (שלא נכללו במשנה של רבי יהודה הנשיא). עלמות אין מספר, הן המימרות וההלכות – כלומר הביטוי המעשי של הלימוד. אין לו מספר, כי הוא מופיע בחיי כל אדם באופן שונה ותלוי באופן הנסיבות ההשתקפות של התורה באופי שלו. וכל התורה באה לשרת את עם ישראל שהיא "יונתי תמתי". ה"עלמות" הן העולמות שכל אדם יכול לקבל בחייו – לא בעולם הבא ולעתיד בוא. הזוהר מביא שיש "ששים ריבוא" (600,000) נשמות בעם ישראל, שמביאות אין סוף עולמות לידי ביטוי.

בשואה הלכו שש-מאות ריבוא נשמות. כמה עולמות! כמה אנשים שיכלו למלא פסיפס שלם של חיים יהודיים, ולמלא ולהאיר את המארג של חיינו. עולמות אין מספר.

וראיתי אצל החסידים עוד משמעות למלה "עולם" – מקום שהקב"ה נעלם בו. בשואה היו "עולמות אין מספר"  - היעלמויות אין מספר של אלוהים.

שבועות: חג מתן תורה. שבע"פ. (3)

היום שמעתי בביה"כ שיעור מרתק מפי הרב יהודה גליק. הנושא היה ספירת העומר ושבועות. בעקבות ההרצאה קיבלתי הערכה מחודשת לפועלם של חז"ל, ועל כן זהו המשך לרשומה קודמת.

גם הרב גליק הבחין שבתורה שבכתב אין קשר בין העומר לפסח, ובין חג השבועות למתן תורה. ההדגשה שלו הייתה שבעצם "חג השבועות" הוא "חג הקציר" הנמשך על פני שבע שבועות (עם הטכנולוגיה של היום הקציר נמשך אולי שבוע). נחזור על הפרקים הנדונים.

ויקרא כג':

ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן.  יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.  יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה.  יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין.  יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.  {ס}

טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.  יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה  בִּכּוּרִים לַיהוָה.  יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם  יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה.  יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.  כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל-שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן.  כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ  חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.  כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

דברים טז':

ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.  י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ--מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן:  כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ--בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם.  יב וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ, אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

המעניין הוא שבתחילת הקציר, אמנם מניפים את העומר (שעורים) אך המנחה הבאה עם הקורבן היא סולת, מחיטים. ולכאורה היה נדרש קרבן שעורים שאך זה נקצרו.

כאן מצוי הרמז לפועלם של חז"ל.