אתמול זכיתי להיות באחד מימי עיון בתנ"ך המתקיימים השבוע במכללת הרצוג וישיבת הר עציון. שיעור מרתק במיוחד היה של הרב יואל בן-נון – שה' ישלח לו רפואה שלמה ויזכהו ללמד ולהאהיב את התורה עוד שנים רבות. השיעור עסק בלוח העברי שמשלב חודשים ירחיים עם שנה שמשית. בקצרה: המועדים שקשורים ליציאת מצריים, החל מחג המצות חלים בתאריכים בתוך הלוח הירחי, ועם זאת מצוות "זכור את חודש האביב" מכריחה אותנו גם להצמיד אותם לעונות חקלאיות, המשתנות לפי השמש.
החשיבות של הלוח הכפול היא רבה וישנה הקבלה מסוימת בינו לבין מצוות השבת, שכן גם בו נאמרו שמירה וזכירה:
שמות יב'-יג':
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:.. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:
דברים, טז':
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:
האם כמו השבת הלוח מלמד את ייחוד האל? כיצד?
נראה שעמים עתיקים נהגו על פי הלוח הכפול, אך עם הזמן הם עברו ללוח השמשי הפשוט יותר שלא מצריך חישובים ועיבורים מסובכים. היוצאים מן הכלל היו הבבלים, שכן הקפידו על הלוח הכפול. הם עשו זאת מסיבות דתיות שכן גם השמש וגם הירח היו אלים, ולא רצו להפלות אחד על פני השני. ואמנם ,מצריים התנהלה רק על פי השמש ורע אל השמש היה ראש פנתיאון שם. כאשר יצאו ישראל ממצריים חלק מהמרד שלהם כלל גם מעבר אל לוח ירחי. עם זאת, היעד שלהם היה בארץ כנען, בה צריך להיות חקלאי, וכך גם הלוח השמש נדרש.
סיבה נוספת, והיא ההפוכה מזאת של הבבלים, הוא לא לתת הגמוניה לאחד מהמאורות וזיהויו עם האל. החקלאי העברי הקדום אמנם התנהל על פי השמש בכל אורחותיו, אך החגים העיקריים אילצו אותו להתחשב בירח – כך לא זוהה אלוהים עם אף אחד מגרמי השמיים והם עצמם לא נתפסו כאלוהיים. במקדש לדוגמא הקפידו להפנות את הגב אל השמש העולה במזרח, שכן ההיכל היה ממערב לעזרה. ההתנהלות עם מערכת של שני כוחות המכוונים אל עיקרון או אל אחד מזכירה לי את טעמו של הרמב"ם להימצאותם של שני כרובים בבית המקדש. מורה נבוכים ג/מ"ה:
ציווה יתעלה שיעשו על הארון צורת שני מלאכים כדי שמציאות המלאכים תהיה איתנה באמונת ההמון, שזאת דעה נכונה, שנייה לאמונה במציאות האלוה, והיא עיקרון לנבואה ולתורה ומבטלת עבודה זרה, כמו שהבהרנו. ולו היתה צורה אחת, כלומר, צורת כרוב אחד, היתה בכך התעיה והיו חושבים שזאת צורת האלוה שאותו עובדים, כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה, וכן (היו עשויים לחשוב) שהמלאך הוא פרט אחד, מה שהיה מביא במידת-מה לאמונה בשתי רשויות. ומכיוון שנעשו שני כרובים (שמות ל"ז, 7) עם האמירה המפורשת ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו', 4), התאפשר ביסוס הדעה שהמלאכים נמצאים ושהם מרובים, והושג ביטחון שלא יטעו לחשוב שהם אלוה שכן האלוה אחד והוא ברא את הריבוי הזה.
לפי הרמב"ם, הסיבה שישנם שני כרובים ולא אחד, הוא שלא יטעו ויחשבו שהם מיצגים את האל. כאשר נאמר שאל הוא אחד, אך רואים שני כרובים, אין חשש שיסגדו להם.
כך גם עם המאורות (שאליבא הרמב"ם הם שכלים = מלאכים*). המערכת המסובכת המתחשבת בשני המאורות מבטלת את העליונות של האחד על גבי השני, ומכוונת את התודעה אל משהו נשגב ומופשט.
*מעניין שהשמש והירח מיצגים על פי חז"ל את העיקרון הזכרי והנקבי בהתאמה שכן הלבנה מקבלת את אורה מהשמש. כך גם הכרובים – הן היו פסלים של ילד וילדה הפונים אחד אל השני. אלה ואלה מסמלים את הקשר בין עם ישראל לה'.
