בדעתי לערוך סקירה דומה לזאת שסיימתי ברשומה הקודמת (את כל הסדרה על שם הוי"ה ריכזתי בדף הזה). עם זאת, לצערי, בקיאותי בספרות חז"ל נופלת בהרבה מידיעותיי במקרא, ובנוסף לכך ספרות חז"ל ענפה יותר (תלמודים ומדרשים) ומכילה דעות מגוונות.
ברשומה הזאת אני פונה ישירות למקום שבו לפחות היתה צריכה להיות אחדות דעים והוא נוסח התפילה. התפילה מאפשרת לאדם לעצור ולהתבונן באמיתות מסוימות שאין עליהן מחלוקת (את המחלוקות משאירים לבית המדרש).
ברשומה הקודמת, העמדתי את תורף טענתו של המקרא על עניין שתי ההנהגות או ההשגחות: הטבעית-הכללית לעומת המוסרית-הפרטית. למרות שיהו"ה הוא הטבע (לא כמכלול היש אלא כ"רוח ההויה"), ולכאורה אדיש לגורלו של האדם, הרי שהוא גם "אלוהים". קרי, בעל תכונה מוסרית. את האחדות הזאת המקרא מכריז בקריאת שמע. נתבונן אם כך כיצד ניסחו חז"ל את ברכות קריאת שמע (אני מביא כאן את נוסח אשכנז ולא 'ספרד' שהוא מיזוג צעיר יחסית ונוטה לשיבושים), והאם הם תפסו את האלוהות באופן דומה למקרא.
המעניין הוא שחז"ל הבינו שאת קריאת שמע יש לומר בבקר ובערב, כאשר התופעות האסטרונומיות והטבעיות היומיות נראות בשיאן: זריחה/שקיעה/צאת הכוכבים המלווים בהארת הטבע ואח"כ בהעלמתו.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, יוצֵר אור וּבורֵא חשֶׁךְ. עשה שָׁלום וּבורֵא אֶת הַכּל:
הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשה בְרֵאשִׁית. מָה רַבּוּ מַעֲשיךָ ה'. כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשיתָ. מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ:הַמֶּלֶךְ הַמְרומָם לְבַדּו מֵאָז. הַמְשֻׁבָּח וְהַמְפאָר וְהַמִּתְנַשּא מִימות עולָם:אֱלהֵי עולָם. בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ. אֲדון עֻזֵּנוּ. צוּר מִשגַּבֵּנוּ. מָגֵן יִשְׁעֵנוּ. מִשגָּב בַּעֲדֵנוּ:אֵל בָּרוּךְ גְּדול דֵּעָה. הֵכִין וּפָעַל זָהֳרֵי חַמָּה. טוב יָצַר כָּבוד לִשְׁמו. מְאורות נָתַן סְבִיבות עֻזּו. פִּנּות צְבָאָיו קְדושִׁים. רומְמֵי שַׁדַּי. תָּמִיד מְסַפְּרִים כְּבוד אֵל וּקְדֻשָּׁתו:תִּתְבָּרַךְ ה' אֱלהֵינוּ עַל שֶׁבַח מַעֲשי יָדֶיךָ. וְעַל מְאורֵי אור שֶׁעָשיתָ. יְפָאֲרוּךָ סֶּלָה:תִּתְבָּרַךְ צוּרֵנוּ מַלְכֵּנוּ וְגואֲלֵנוּ בּורֵא קְדושִׁים. יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ יוצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו כֻּלָּם עומְדִים בְּרוּם עולָם. וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה יַחַד בְּקול. דִּבְרֵי אֱלהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עולָם: כֻּלָּם אֲהוּבִים. כֻּלָּם בְּרוּרִים. כֻּלָּם גִּבּורִים. וְכֻלָּם עושים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצון קונָם:וְכֻלָּם פּותְחִים אֶת פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה. וּמְבָרְכִים וּמְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים:אֶת שֵׁם הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא. קָדושׁ הוּא. וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנותְנִים בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוצְרָם בְּנַחַת רוּחַ. בְּשפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדֻשָׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד. עונִים וְאומְרִים בְּיִרְאָה:קָדושׁ קָדושׁ קָדושׁ ה' צְבָאות. מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבודו:וְהָאופַנִּים וְחַיּות הַקּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדול מִתְנַשּאִים לְעֻמַּת שרָפִים. לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאומְרִים:בָּרוּךְ כְּבוד ה' מִמְּקומו:לְאֵל בָּרוּךְ נְעִימות יִתֵּנוּ. לְמֶּלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם זְמִירות יאמֵרוּ וְתִשְׁבָּחות יַשְׁמִיעוּ. כִּי הוּא לְבַדּו פּועֵל גְּבוּרות. עושה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות. זורֵעַ צְדָקות. מַצְמִיחַ יְשׁוּעות. בּורֵא רְפוּאות. נורָא תְהִלּות. אֲדון הַנִּפְלָאות:הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבו בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשה בְרֵאשִׁית. כָּאָמוּר לְעשה אורִים גְּדלִים. כִּי לְעולָם חַסְדּו: * בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוצֵר הַמְּאורות:
הברכה מתארת את הנהגת ה' במציאות כבורא ומנהיג מתמיד, וזוהי הנהגתו ה'רגילה' כה' או ה' צבאות. אף החושך שאך זה נעלם נברא על ידו. מי שמהלל כאן את ה' הינם צבא השמיים (ועל כן הוא נקרא ה' צבאות) שהם קבוצות מלאכים המייצגים את הנהגתו הספציפית של כל פרט ביקום (על כן הם נקראים קדושים). את זאת כבר ראינו במקרא. עם זאת, בניגוד לתיאורים במקרא אין כאן נשגבות המלווה בניכור כלפי האדם. ולכן אף קדושתו של ה' נזכרת פה שהיא כאמור נוכחות שאף האדם יכול להכיר בה. לכן מהשבח של המלאכים נמשך ע"י האדם שמתבונן בהם, וממשיך לברכה הבאה:
אַהֲבָה רַבָּה אֲהַבְתָּנוּ, ה' אֱלהֵינוּ. חֶמְלָה גְּדולָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. בַּעֲבוּר אֲבותֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ. וַתְּלַמְּדֵם חֻקֵּי חַיִּים כֵּן תְּחָנֵּנוּ וּתְלַמְּדֵנוּ:אָבִינוּ הָאָב הָרַחֲמָן. הַמְרַחֵם. רַחֵם עָלֵינוּ. וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לְהָבִין וּלְהַשכִּיל. לִשְׁמעַ. לִלְמד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמר וְלַעֲשות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּורָתֶךָ בְּאַהֲבָה:וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ. וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. וְלא נֵבושׁ לְעולָם וָעֶד:כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדול וְהַנּורָא בָּטָחְנוּ. נָגִילָה וְנִשמְחָה בִּישׁוּעָתֶךָ:וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלום מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ. וְתולִיכֵנוּ קומְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ:כִּי אֵל פּועֵל יְשׁוּעות אָתָּה. וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁון. וְקֵרַבְתָּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדול סֶלָה בֶּאֱמֶת:לְהודות לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה:בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַבּוחֵר בְּעַמּו יִשרָאֵל בְּאַהֲבָה:
כאן הברכה כבר מתמקדת באותה התעניינות של ה' בבני אדם, ובעיקר בישראל ובאמצעות התורה. התעניינות זו מאפשרת לאדם לדעת שה' הוא האלוהים. אמנם ישנה גם בקשה, אך היא בקשה לקרבת ה' באמצעות תורתו והיא ביטוי להכרתנו בכך שהוא אלוהים. ואמנם לאחר התבוננות בשתי ההנהגות הללו ניתן ליחד את שמו בקריאת שמע.
באופן דומה נוסחו הברכות של תפילת ערבית:
בָּרוּךְ אַתָּה ה'. אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. אֲשֶׁר בִּדְבָרו מַעֲרִיב עֲרָבִים. בְּחָכְמָה פּותֵחַ שְׁעָרִים. וּבִתְבוּנָה מְשַׁנֶּה עִתִּים וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּים. וּמְסַדֵּר אֶת הַכּוכָבִים בְּמִשְׁמְרותֵיהֶם בָּרָקִיעַ כִּרְצונו. בּורֵא יום וָלָיְלָה. גּולֵל אור מִפְּנֵי חשֶׁךְ וְחשֶׁךְ מִפְּנֵי אור. וּמַעֲבִיר יום וּמֵבִיא לָיְלָה. וּמַבְדִּיל בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה. ה' צְבָאות שְׁמו:
אֵל חַי וְקַיָּם תָּמִיד יִמְלוךְ עָלֵינוּ לְעולָם וָעֶד:בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים:
הברכה הראשונה, כמו בשחרית מתבוננת בטבע ומכירה בשם ה' צבאות מתוכו. היא מסיימת במלכותו עלינו, והכרה זו מאפשרת לנו להכנס לברכה השנייה.
אַהֲבַת עולָם בֵּית יִשרָאֵל עַמְּךָ אָהָבְתָּ. תּורָה וּמִצְות חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אותָנוּ לִמַּדְתָּ. עַל כֵּן ה' אֱלהֵינוּ בְּשָׁכְבֵנוּ וּבְקוּמֵנוּ נָשיחַ בְּחֻקֶּיךָ. וְנִשמַח בְּדִבְרֵי תורָתֶךָ וּבְמִצְותֶיךָ לְעולָם וָעֶד:
כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְארֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יומָם וָלָיְלָה:וְאַהֲבָתְךָ אַל תָּסִיר מִמֶּנּוּ לְעולָמִים.בָּרוּךְ אַתָּה ה'. אוהֵב עַמּו יִשרָאֵל:
הברכה השניה מתמקדת בתורה ובהנהגה המוסרית. ההתבוננות בשתי ההנהגות כמובן מאפשרות לנו להכריז שה' הוא אלוהינו והוא אחד.
את התבנית של שתי ההנהגות נראה גם בברכת המזון (שמכל הברכות היא מדאוריתא כמו קריאת שמע)
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכּל וּמֵטִיב לַכּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. כָּאָמוּר פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה . הַזָּן אֶת הַכּל:
הברכה הראשונה פותחת בהתבוננות בהנהגה הטבעית, ואף כאן חז"ל הכניסו את המימד האנושי בהזכירם את "שמו הגדול" שמהווה מטרה מוסרית-'אנושית' (ראינו בסדרה על "שם האל" שהשם הוא נוכחותו של ה' בספירה האנושית).
נוֹדֶה לְּךָ יְהֹוָה אֱלהֵינוּ. עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה. וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יְהֹוָה אֱלהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים. וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ. וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ. וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ. וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ. וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד. בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה:וְעַל הַכּל יְהֹוָה אֱלהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ. יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: כַּכָּתוּב. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:
הברכה השניה, היא כל כולה התבוננות בהשגחה הפרטית לישראל שעושה את ה' לאלוהים. חז"ל סמכו את הברכה על הפסוק מספר דברים, שאיננו מהווה ציווי מפורש אלא אזהרה לא לעבור על המצוות ולזכור את קשיי המדבר לעומת ההבטחה לשפע בארץ ישראל.
ככלל, באמצעות התפילה חז"ל המשיכו את התפיסה המקראית של שתי ההנהגות שיש לאחדן בהכרתנו. עם זאת, חז"ל לא הדגישו את האי-ההתאמה ביניהן כפי שהיא מוכרת מהמקרא ולכן כל הברכות הראשונות המתבונות בטבע, כוללות נימה "אנושית" של המשכת המלכות של ה' על האדם.
____________
*השמטתי את המשפט "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר, וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ (יַחַד) בִּמְהֵרָה לְאוֹרוֹ". הוא איננו מצוי בנוסח עדות המזרח וקיימת לגביו מחלוקת גאונים, ועל כן איננו ממטבע שטבעו חז"ל. ואכן, נראה שאין המקום להזכיר כאן גאולה.
