על גוף האדם (1)

על פי דבר תורה שנשאתי בפרשת תזריע-מצורע תש"ע

בפרשה מופיעה ה"צרעת" - מעיין פריחה בעור של האדם הגורמת לטומאה קשה. בניגוד לשאר הטומאות (מת, נידה קרי) המודרים מהעזרות במקדש או מהמשכן, הרי שהמצורע מודר מהישוב עצמו. היחידים שמודרים כך הם המתים עצמם הקבורים מחוץ לעיר. כשמרים, אחות משה ואהרן הצטרעה, אהרן תיאר אותה כך:

אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ.

ראב"ע מפרש זאת כאילו היא נראית כעובר שנפל ולא הספיק להתפתח.

המסורת אמנם מבינה את הצרעת כעונש על לשון הרע אך בגיליון "מקור ראשון" של הפרשה, הרב מיכאל בריס מרחיב את ההבנה על ידי סקירה נרחבת של המצורעים במקרא:

הפעם הראשונה היא, כאמור, צרעת מרים: (במד' יב):

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח:  כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח.  וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר --הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר ה'.

בתגובה ה' עונה:

וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם--יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה:  בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה', יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

בפשטות, הטענה היא לא עצם העברת הביקורת, אלא אי ההבנה את מעמדו של משה לעומת נביאים אחרים. מרים אם כן לא חטאה "רק" בלשון-הרע, אלא בכך שהיא בכלל העבירה ביקורת על משה שהוא מעל ומעבר לרמתהּ הנבואית.

המצורע השני שנזכר במקרא הוא עוזיה מלך יהודה:
דה"ב, כו':

בֶּן-שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, עֻזִּיָּהוּ בְמָלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, יכיליה (יְכָלְיָה) מִן-יְרוּשָׁלִָם. וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה: כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, אֲמַצְיָהוּ אָבִיו. וַיְהִי, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים, בִּימֵי זְכַרְיָהוּ, הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים; וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת-יְהוָה, הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹהִים...  וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל-הַמִּגְדָּלִים וְעַל-הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים, וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת; וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק. וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּיהוָה אֱלֹהָיו; וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל יְהוָה, לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.  וַיָּבֹא אַחֲרָיו, עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן; וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַיהוָה, שְׁמוֹנִים--בְּנֵי-חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיהוָה--כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים, לְהַקְטִיר:  צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵיְהוָה אֱלֹהִים. וַיִּזְעַף, עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת, לְהַקְטִיר; וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְהוָה, מֵעַל, לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.  וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל-הַכֹּהֲנִים, וְהִנֵּה-הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ, וַיַּבְהִלוּהוּ, מִשָּׁם; וְגַם-הוּא נִדְחַף לָצֵאת, כִּי נִגְּעוֹ יְהוָה. 

המצורע השלישי הוא גיחזי, משרתו של אלישע הנביא:
מל"ב, ה':

וַיָּשָׁב (נעמן שר צבא ארם) אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים (אלישע) הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה, מֵאֵת עַבְדֶּךָ.  וַיֹּאמֶר, חַי-יְהוָה אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח; וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן... וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת-נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה, מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר-הֵבִיא; חַי-יְהוָה כִּי-אִם-רַצְתִּי אַחֲרָיו, וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה. וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי, אַחֲרֵי נַעֲמָן; וַיִּרְאֶה נַעֲמָן, רָץ אַחֲרָיו, וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם... וַיֹּאמֶר (אלישע)אֵלָיו (אל גיחזי) לֹא-לִבִּי הָלַךְ, כַּאֲשֶׁר הָפַךְ-אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ; הַעֵת לָקַחַת אֶת-הַכֶּסֶף, וְלָקַחַת בְּגָדִים, וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם; וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו, מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.

המשותף לכל המקרים הללו הוא שמדובר ביחידים שהם ברמה רוחנית גבוהה מאוד, עד כדי נבואה: מרים נביאה ממש; עוזיהו כמלך צדיק דורש את ה' באמצעות הנביא בדורו; גיחזי הוא נערו-משרתו של נביא ומן הסתם גם מועמד להיות כזה. בכל אחד מהמקרים הגדולה הזאת היא שגורמת ליחיד לא להבין את מקומו האמיתי לעומת תפקידו של הזולת: מרים הנביאה לעומת משה; עוזיה לעומת כהני המקדש; גיחזי לעומת אלישע מורו.

התוצאה המידית של עונש הצרעת היא ההסתגרות מחברת בני אדם.

יש להבין מדוע ניתן עונש גופני לחטאים שנחשבים (בעיניים מערביות) לחטאים שברוח?

בגיליון אחרון של "אקדמות" הופיע מאמר מעניין של תומר פרסיקו (ניתן לראותו כאן). במאמר הוא טוען טענה מעניינת שכל תופעת הניו-אייג' במערב הינה הטמעה של אתוס נוצרי-הלניסטי [1] (פאוליני, ליתר דיוק) שעבודת האל הנכונה היא בהכרח פעולה "רוחנית" - קרי ללא טקסים. הישועה תבוא מתוך ה"אמונה" [2] שברוח ולא מהבשר. הפילוג בין הנצרות ליהדות היה על רקע שמירת מצוות ושייכות לאומית, ולאו דווקא על עובדת משיחיותו של ישו. לכל אורך הדורות תנועות רפורמה בנצרות נוצרו כאשר תנועת האם נראתה כ"גופנית" מידי ומשוקעת בטקסים. כך היית הרפורמה של מרטין לותר וכך כל שאר הכנסיות והתנועות הרפורמיסטיות שבאו אחריו.
הרוחניות היא בהכרח סובייקטיבית שכן מדובר בחוויות פנימית של האדם: מחשבות, רגשות ותחושות.
היהדות, לעומת זאת שופטת את האדם על פי מעשיו ותוצאותיהן. את ההבדל בין שתי השקפות העולם פרסיקו רואה בתפיסה שונה של מהות האדם: האדם הוא לא נשמה בגוף אלא גוף שמניעה אותו נשמה.

תפיסה זו ניתן לראות באופן מובהק מהסיפור הבא:

גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה הולך מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: ר' להיכן אתה הולך?

אמר להם: לעשות מצווה. אמרו לו: וכי מה מצווה זו?

אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצווה היא?!?

אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות ולא עוד אלא שהוא מתגדל עםגדולי מלכות אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב: "כי בצלם אלוהים עשה את האדם.."(בראשית ט')

נראה בבירור שהלל רואה דווקא את גוף האדם כצלם אלוהים. אמנם ניתן לטעון שדווקא הוא בא להרבות את הגוף, אך ההשוואה לפסלים מצביעה בהכרח על דמיון חיצוני [3]. כיצד זה?

המשך ברשומה הבאה.

_______________הערות_____


[1] אמנם פרסיקו רוצה לטעון בסוף המאמר (עמ' 93 והלאה) כי מדובר גם באתוס נבואי, אך לדעתי הטענה לא נכונה. אמנם הנביאים החשיבו מאוד את הכוונה של המצוות, אך מטרתם הייתה שלא הקרבנות עיקר אלא מכלול הקיום האנושי בעבודת ה', שעליו להתבטא לא פחות ביחסים בין אנושיים. אדם שמקריב קרבנות ללא כוונה פשוט רוצה לצאת מידי חובתו, ולכן אמונתו לא באה לידי ביטוי בתחומים חשובים אחרים. בהערה 75 הוא מביא את ירמיהו ז', אך הפרשיה מראה שלא מדובר בביטול של הזבחים, אלא שמיעה בקול ה' והליכה בדרכו, שאין לה מקום להתפרש כ"רוחנית" גרידא אלא כאורח חיים מלא:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ, וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם, וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת, בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע; וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר, וְלֹא לְפָנִים.  לְמִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה--וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ. וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם; וַיַּקְשׁוּ, אֶת-עָרְפָּם--הֵרֵעוּ, מֵאֲבוֹתָם.  וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ; וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲנוּכָה.  וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהָיו, וְלֹא לָקְחוּ, מוּסָר; אָבְדָה, הָאֱמוּנָה, וְנִכְרְתָה, מִפִּיהֶם.

הרב שרלו מלמד את הפרשיה הזאת בשיעור מאלף על מוסר הנביאים.

[2] יש עוד לדון במשמעות האמונה במקרא, והיא לא זהה למושג השגור בשפתינו.

[3] מעניין להשוות את תפיסתו של הלל עם תפיסות מאוחרות יותר כשל הרמב"ם או בעל התניא ואכמ"ל.