הרב אליעזר ברקוביץ – הגותו

המשך מרשומה קודמת.

כדי לא להלאות את הקוראים, לא אכנס לתוך נבכי השקפתו של הרב אליעזר ברקוביץ, אלא אנסה לסכם את הגותו בקיצור נמרץ.

לו יכולתי לסכם את השקפת עולמו במשפט אחד הרי שהייתי בוחר בפסוק המפורסם:

קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלהיכם

את מושג הקדושה במקרא ניסיתי להציג בסדרה הנושאת את אותו שם. התפיסה המקובלת (מאז ימי הביניים לפחות, כפי שהצגתי כאן) מבינה את הקדושה כמציינת הן את הטרנסצנדטיות של האל, והן את פרישותו של האדם מן העולם לצורך יצירת קשר עם הבורא.

רא"ב הולך במודע נגד הפירוש המקובל ומאמץ את משמעותו המקורית כפי שהיא מופיעה במקרא¹: האל אמנם טרנסצנדנטי אך קדושתו מציינת דווקא את הנוכחות שלו בעולם והרצון שלו ליצור קשר עם האדם. האדם הקדוש הוא זה שנענה לקריאתו של האלוהים ומשלים את חלקו במערכת היחסים ע"י עשיית רצונו של הקב"ה בעולם. על כן האדם קדוש כלל אינו פורש מהעולם. הוא אמנם מתעלה מעבר לטבעו האינסטינקטיבי - הטבעי, אך הוא ממשיך לפעול במציאות, והאחריות על סביבתו מוטלת עליו. האדם הקדוש הוא זה שבאמצעותו האל נוכח בקרב בני האדם.

תאולוגיה

1. יסודה של הדת (כל דת - ובעיקר דת ישראל) היא שהא-לוהים נוכח ודואג לאדם. אין טעם להוכיח את קיומו של האל, אם המסקנה תהיה לבסוף ישות מטאפיזית מנוכרת.
2. הבנה של האלוהות חייבת להתחיל בהתגלות, אחרת התבונה תמיד תוליך אותנו לתפיסה (ההגיונית כשלעצמה, בהיעדר מקורות ידע אחרים) של אלוהים מוחלט ומנוכר – וממילא בלתי רלוונטי.² אם חווינו את התגלותו, ההוכחה שה' "ישנו" היא מיותרת. התיאולוגיה אם כך מתחילה בהתגלות והמסר שנמסר בה (קרא) ועל בסיס תוכן זה ממשיכים לחקרו ולפתחו בעזרת התבונה (סברא).
3. ההתגלויות הן נדירות ולאחר זמן האדם מתחיל לפקפק ברעיון שהאלוהים אמנם מתעניין באדם. תפקיד האמונה בדת הוא לשמר את החוויה והמסקנות של ההתגלות המקורית.
4. מאחר וחייב להיות דיאלוג משמעותי בין האל לאדם, לא ייתכן שאישיותו של האדם תתאיין במפגש עם הבורא. ואכן, תיאורי הנביאים כללו כמעט תמיד התמוטטות ומיד אח"כ קימה בעזרת אותו אלוהים הנגלה אליהם. החוויה הנבואית לא הכחידה את אישיותו של הנביא ועל כן היא איננה חוויה מיסטית. מכאן נובעת שלילה של התפיסה הפנתאיסטית - מיסטית.³:

The encounter should not be confused with mystical communion. The mystics goal is the surrender of personal existence. His desire is to merge himself in the One, to pour himself into God, to be drawn into the All. The mystic finds his fulfillment in the extinction of his dignity through being consumed by the Absolute. ... The encounter may occur because the individual personality is safeguarded. Where there is encounter, there is fellowship; and fellowship is the very opposite of the mystical surrender of man’s identity in an act of communion.

Judaism is essentially non-mystical because it is religion. The mystical communion is the end of all relationship and, therefore, also the end of all religion. Judaism is essentially non-mystical because, according to it, God addresses himself to man, and he awaits man’s response to the address. God speaks and man listens; and God commands and man obeys. Man searches, and God allows himself to be found; man entreats, and God answers. In the mystical union, however, there are no words and no law, no search and no recognition, because there is no separateness. Judaism does not admit the idea that man may rise “beyond good and evil,” as it were, by drowning himself in the Godhead.

There is a natural affinity between mysticism and pantheism. All mysticism tends toward pantheism. Once the mystical union is completed, there is nothing left but the Absolute, in which all is contained. ...

The truth, of course, is that where there is no separateness, there is no love either. Where there is no encounter, there can be no care or concern. The mystic endeavors to overcome all separateness; the pantheist denies it from the very beginning. Judaism, on the other hand, through its concept of the encounter, affirms the reality as well as the worth of the individual existence. Judaism is not only non-mystical, it also essentially anti-pantheistic.

מצוות

כגדולי הוגי הדעות היהודים גם הרב ברקוביץ הגה בטעמי המצוות, והם חלק ממערך כולל של תפיסתו בנוגע לטבע האדם:

1. האדם הוא דואלי, מורכב מגוף ורוח. הרוח עשויה להיות בעלת שאיפות אציליות, אך הגוף הוא לעולם אינסטינקטיבי ואדיש.
   

   הרוח עצמה חסרת כוח; היא יכולה לפעול אך ורק ביד אחת עם הכוחות החיוניים או "החומריים" שביקום. איש מעולם לא השיג דבר מתוך התבוננות ברעיון בלבד. כל פעולה מודעת היא תולדה של שיתוף פעולה מסוג כלשהו בין השכל לגוף. החומר – יהא אשר יהא סודו האמיתי – הוא אווילות ללא השכל; שכל ללא חומר הוא, במקרה הטוב, אין-אונים נאצל... העולם החומרי יכול להינצל מהטיפשות של הוויה גרידא באמצעות ההכוונה שהוא מקבל מהרוח; ואילו הרוח יכולה להיגאל מכלא אין-אונותה באמצעות מידת שיתוף הפעולה שתוכל להפיק מן העולם החומרי.

2. צידו המודע של האדם צריך ללמוד לזהות את הטוב ולחפוץ בו, בעוד שצדו הגשמי צריך ללמוד כיצד להוציאו אל הפועל. מכיוון שהגשמי אינו פחות מהותי למוסריות מאשר הרוחני, תורת מוסר שאינה מתחשבת בשניהם מן ההכרח שלא תהא ישימה לגבי האדם הממשי – וללא אפשרות של יישום, אין למוסר כל משמעות⁴
3. היהדות מתייחסת לבעיית הגוף האנושי על ידי יצירת מערכת כללים מקיפה המתייחסת לגשמי במונחיו שלו. שלא כמו השכל, את הגוף לא ניתן לחנך באמצעות שכנוע הגיוני, שכן "הידע" שלו אינו מתנסח במילים או בטיעונים ואף לא בעיקר ברגשות. הגוף "מבין" דרך הרגלים ודרך מה שברקוביץ מכנה "מודעות גופנית" – כלומר, תגובות רפלקסיביות נרכשות לנסיבות הקיימות בעולם. כדי לאמן את הגוף להיות מוסרי, יש להנהיג שיטה מתאימה:

   הגוף אינו קשוב לטיעונים הגיוניים. הדרך היחידה שבה ניתן ללמדו היא להכריחו לעשות דברים מסוימים. לא ניתן ללמוד שחייה על ידי קריאת ספרים על טכניקת השחייה. בדומה לכך, אין אדם נעשה צייר רק על ידי עיון בסגנונותיהן של אסכולות שונות. אדם לומד לשחות באמצעות שחייה, לצייר באמצעות ציור, ולשחק באמצעות משחק... אין תחום שבו עיקרון זה חל ביתר שאת מאשר בתחום המעשים המוסריים.

   המוסר, ככל מיומנות ביצועית אחרת, מצריך אימון גופני ממשי. כדי לנהל חיים מוסריים, ולא רק לחשוב מחשבות מוסריות, לא די לו לאדם לחקור את הטוב או את הנכון; עליו לחנך גם את היסוד הגשמי שלו על ידי הרגלתו להתנהגות מוסרית, ודבר זה מצריך משטר לא פחות תובעני מזה הנדרש עבור תחומים אחרים בחיים, שבהם הביצוע הוא מדד להצלחה.
4. מטרה היא ללמד... "מודעות" חדשה, הזרה למרכיב האורגני של האישיות האנושית כולו. מדובר במודעות... לסדר של הוויה ושל משמעות השונה מזה של האגוצנטריות האורגנית. מטרת הכללים המגבילים היא להתאמן באמירת "לאו" לדרישות אנוכיות; ואילו קיום מצוות עשה הוא אימון באמירת "הן" תוך התחשבות בקיומו של סדר דברים שונה מזה של הפרט עצמו.
5. ועם כל זאת מטרת המצוות הוא לא רק חינוך הגוף, אלא להוות את נוכחותו של האל בחייו של האדם. המצוות הן שמאפשרות לאדם - על רוחו וגופו - להתדבק לאלוהיו. כמו שהמוסר המערבי התעלם מהגוף, כך גם הוא הרחיק את הגוף מעבודת האל. היהדות ששואפת לאחדות האדם, משעבדת גם את גופו.⁵

לאומיות וציונות

1. מעשים, בניגוד למחשבות, אינם מתקיימים בחלל הסובייקטיבי. לכן, על מנת שיהיה ביטוי נכון לעבודת ה' של האדם דרושה חברה שבמסגרתה עבודת ה' אפשרית.

   כדי שמעשה יהיה אפקטיבי, אל לו להישאר מעשהו של הפרט; חייב הוא להפוך למעשה הקהילה כולה. בכוחו של מעשה 'לעשות היסטוריה' רק אם הוא מבטא את התגשמות המאוויים והרצון של קהילת האנשים אשר התכנסה יחד למען מטרה משותפת... אפילו ההיבטים הדתיים הטהורים של המעשה היהודי היחיד שזורים בכל מהותם בקיומה של הקהילה.
   

2. אם כן, מטרתה של היהדות, היא יצירת חברת מופת שכל כולה קודש לה'⁶. ורק במסגרת חברה כזאת יש משמעות אמיתית למצוות. המסגרת האנושית האפשרית הכי גדולה היא הלאום והיא גם המסגרת הקטנה ביותר לפעלה במישר ההיסטורי. "האנושות" קיימת רק בתור רעיון אוטופי שעליו עוד להתממש.

   מטרת היהדות תושג כאשר יגשים אותה המין האנושי כולו אך מכיוון שהמטרה איננה הוראתם של רעיונות נאצלים - מטרה קלה למדיי ובלתי יעילה - כי אם הגשמתם בעולם הממשי, יש להתחיל ביחידה הקטנה ביותר של הקיום האנושי שבאמצעותה יכול המעשה היהודי להותיר את רישומו בתולדות העולם: האומה. פרטים יכולים ללמד; אך דרוש עם כדי לפעול באופן יעיל.
   

3. על כן, היהדות מוצאת את ביטויה הנכון רק במסגרת של עם ואומה והריבונות היא תנאי הכרחי להגשמת היהדות. כל צורת קיום אחרת היא אנומליה ואי התפתחות ההלכה בגלות היא סימן ההיכר המובהק של צורת חיים זו.

   יחד עם העם, יצאה גם התורה לגלות... התורה החיה זקוקה למתח הדיאלקטי של העימות עם המציאות הכוללת, השואלת שאלות ומציבה בעיות. התורה חיה כאשר היא מתמודדת עם האתגר, נאבקת בבעיות, מחפשת פתרונות ומנסה להעמיק בהבנת מהותה, וכך חושפת שוב ושוב רמות חדשות של משמעות בעומק הנצח שאין לו סוף. בגלות חסרה התורה את האתגר המחיה של העימות. חיוניותה נפגעה, ובהעדר אפשרויות להגשמת התורה, נפגעה קשות גם רמת התבונה שביישומה.

4. מכאן גם תפקידה החשוב של הציונות. היא הופיעה כאשר היהדות ההילכתית קפאה של שמריה והתחילה להתנוון.

   כל התפתחות נוספת של היהדות תיתכן רק באמצעות יצירת סביבה יהודית שלמה במקום כלשהו על פני כדור הארץ, סביבה רחבה דייה לחבוק את כל הישות היהודית הלאומית. רק באמצעות יצירת סביבה יהודית מעין זו נוכל להשיב לתורה את השותפות הגדולה עם החיים, שרק היא מסוגלת לשחרר את היהדות מנוקשותה הגלותית העכשווית וליצור את הנסיבות שתאפשרנה שוב את התפתחותה.

_______הערות_____

¹ כאשר קראתי לראשונה את מאמרו "על הקדושה" בספר "מאמרים על יסוד היהדות" הייתי נפעם. הייתי אז בצעדי הראשנים בדת, אך כבר הבנתי שיש כאן יושר יוצא מן הכלל, שלא לדבר על אומץ. זהו אחד מהמאפיינים של הרב ברקוביץ': חזרה ליסודות היהדות.

² זהו אותו פן של קדושה שהזכרתי לעיל – רא"ב תמיד דאג לרלוונטיות של ה' (וממילא של היהדות) בחיי האדם.ומכאן גם נובע המאבק שלו על הרלוונטיות של ההלכה, כפי שהזכרתי כאן. 

³ השתמשתי בטיעון הזה בדיון בפורום עצכ"ח בו ניסו להצדיק את התפיסה הפנתאיסטית/פנאנתאיסטית, שבהכרח מובילה לחוייה מיסטית של התאחדות עם הבורא.

⁴ כאן נכנסת ביקורתו הגדולה של רא"ב על התרבות המערבית: "מאז העת העתיקה", כותב ברקוביץ, "סברה התרבות המערבית בטעות כי ניתן לשכנע את הגוף באמצעות נימוקים רציונליים... וכך היא ייחלה לשווא להתנהגות מוסרית אפקטיבית באמצעות חינוך. במיטבה דיברה התרבות המערבית אל השכל, אך אל הגוף ממש לא הגיעה מעולם"

וכך, כתוצאה מהתמקדותו הבלעדית באילוף תבונתו ומהתעלמותו מן השאלה המעשית הנוגעת לחינוכו של הגוף להישמע לצווי השכל, לא הוכשר האדם המערבי מעולם לפעול בנחרצות לנוכח הרשע..

⁵ זכורה לי הערה של הרב עמוס שרקי באחד משיעוריו: היהדות היא מונותאיסטית, ועל כן איננה מסוגלת לוותר על פן כלשהו במציאות ולהרחיק אותו מעבודת ה'. דתות שמתמקדות בפן הרוחני בלבד, מודות למעשה שהאל לא מתעניין בחלק מסויים של ההוויה.

באמצעות המצוות, האדם ממשיך לאשש את האמונה שהאל דואג ומתעניין בו, שכן עצם קיומן הוא העדות להתעניינות זו.

⁶ כאמור, קדוּשה איננה פרישה נזירית מהעולם, אלא חיים מלאים שכל מהלכם משקף את נכוחותו אלוהים.