כי לא היתה הבחירה הזאת באברהם מחמת מעשיו, שאם היתה הבחירה באברהם מחמת מעשיו, אם כן כאשר אין המעשים נמצאים בבניו היה חס ושלום בטול הבחירה... אבל הקב"ה בחר באברהם בעצמו מצד עצמו, ולא בשביל מעשיו... ולפיכך לא הזכיר הכתוב צדקת אברהם כלל קודם שאמר אליו 'לך לך מארצך', כמו שהזכיר בנח 'נח איש צדיק', כדי שלא תאמר שבשביל מעשיו בחר בו, ואם כן אפשר שיתבטל הדבר כאשר יסור המעשה. (נצח ישראל י"א, החל מכאן)
לפי המהר"ל, הבחירה באברהם היא בחירה בעצמותו ולא במעשיו. אברהם מהווה מעין "בריאה חדשה" בתוך האנושות – ראשיתו של גזע וסגולה עצמית, שאינה נשענת על הישג חיצוני. הוא רואה באברהם יסוד אונטולוגי חדש בעולם. בדיוק כפי שה' ברא את העולם יש מאין ברצונו הפשוט ולא מחמת שום זכות מוקדמת (שהרי לא היה קיים דבר), כך הבחירה באברהם הייתה אקט של בריאת "התחלה", שאינה תולדה של מעשה האדם אלא של רצון אלוהי מוחלט.
לענ"ד הדברים הללו כבר נתקלים בקושי עם מה שנאמר בפרשת "וירא". שם אנו מוצאים את הקב"ה מסביר מה הוא ראה באברהם:
וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה׃ וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ־בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃ כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו׃
וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה... אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק
רק לאחר שרבקה רצה, שואבת מים ללא לאות ומשקה גם אותו וגם את עשרת גמליו, מתברר שהיא ראויה להיות אשה לבנו של אברהם. הוא נותן את הנזמים והצמידים על סמך מעשיה, ורק לאחר מכן שואל 'בת מי את'. המידות הטובות והמוכנות להעניק הן תעודת הזהות האמיתית של בית אברהם, הרבה לפני קשרי הדם.
עיקרון זה, הרואה ברוח ובמעשים את שורש השייכות ולא בביולוגיה, מקבל את ביטויו העמוק ביותר באיגרתו המפורסמת של הרמב"ם לרבי עובדיה הגר. רבי עובדיה התחבט האם מותר לו, כמי שנולד למשפחה שאינה יהודית, להתפלל בנוסח "אלוהינו ואלוהי אבותינו", או לומר "שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם". תשובתו של הרמב"ם מהדהדת בעוצמה ומגדירה מחדש את מושג ה"ייחוס":
אל יהא ייחוסך קל בעיניך: אם אנו מתייחסים לאברהם, יצחק ויעקב – אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם... וכל מי שנתגייר עד סוף כל הדורות... הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, ובני ביתו כולם הם.
הרמב"ם מבאר כי אברהם אבינו איננו רק אב ביולוגי, אלא אבי האמונה והחסד, "אב המון גוים" – כל מי שצועד בדרכו הופך לבנו האמיתי. לכן, פוסק הרמב"ם, הגר מתפלל ככל אזרח בישראל ואומר בפה מלא "אלוהי אבותינו", משום שמשעה שנכנס תחת כנפי השכינה, אברהם הוא אביו המובהק.
תפיסה זו איננה נשארת רק ברמת הרגש והתפילה, אלא חודרת אל שורת הדין וההלכה הפסוקה. במשנה (ביכורים א, ד) קיימת מחלוקת תנאים האם גר מביא ביכורים, תרומות ומעשרות וקורא את הווידוי. רבי אליעזר בן יעקב סבר שאינו קורא, כיוון שאינו יכול לומר "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ". אולם הרמב"ם פוסק כדעת רבי יהודה (משנה תורה, הלכות ביכורים ד, ג):
הַגֵּר מֵבִיא וְקוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם: 'כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ' – הֲרֵי הוּא אָב לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁנִּכְנָסִים תַּחַת כַּנְפֵי שְׁכִינָה, וּלְאַבְרָהָם הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה תְּחִלָּה שֶׁיִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ.
החוט המשולש שנטווה כאן מבהיר את מהותו של עם ישראל: הבחירה ברבקה מלמדת שבית אברהם נבנה על יסודות של חסד ומידות מתוקנות, ולא על גאווה יוחסית עיוורת; איגרת הרמב"ם מלמדת שייחוס רוחני ומוסרי גובר על ייחוס ביולוגי; וההלכה הפסוקה בביכורים חותמת רעיון זה בקביעה שמי שבוחר באמונת אברהם ובדרכו, נוחל יחד עמו את הארץ, וזכאי לעמוד לפני ה' ולהכריז בלב שלם: זוהי הארץ אשר נשבעת לאבותינו.
לא אצא מידי חובתי אם לא אביא מתורתו של מו"ר הרב אליעזר ברקוביץ'
בספר "אלוהים, אדם והיסטוריה" ברקוביץ כאילו מתלבט מה הסיבה לבחירה של עם ישראל. ישנו מתח בין עצם הבחירה, ובין הפרט החופשי והכלל שנתון בתוך סד היסטורי. הוא מציג סדרה של טענות, שבשורשן עומדת תפיסה תיאולוגית של מושג "העם הנבחר" המתכתבת ישירות עם העיקרון שראינו בפרשת חיי שרה וברמב"ם: הבחירה איננה פריווילגיה גזעית או מעמד אונטולוגי עדיף, אלא פונקציה תכליתית – משימה מוסרית והיסטורית.
1. האכפתיות האלוהית והצורך ב"זירת ההיסטוריה"
נקודת המוצא של ברקוביץ היא שהדת אינה מתחילה רק בהכרה בקיומו של אלוהים, אלא בידיעה שלאלוהים אכפת מן האדם ומן העולם. אלוהים ברא את האדם כבעל בחירה חופשית ואינו מנהל את העולם במקומו. כדי שרצון ה' ודאגתו לצדק, מוסר וקדושה יתממשו, הם חייבים להתרחש בתוך המציאות האנושית וההיסטורית הממשית, ולא להישאר כרעיונות מופשטים, מיסטיים או נזיריים.
2. המעשה המוסרי דורש קהילה ואומה
ברקוביץ טוען כי מעשהו של היחיד, נעלה ככל שיהיה, מוגבל בכוחו להשפיע על מהלך ההיסטוריה. כדי שערכים כמו צדק, חסד ומשפט יכו שורש במציאות, יש צורך בקולקטיב:
כדי שהמעשה יהיה יעיל, אין די בכך שיישאר מעשהו של היחיד, אלא עליו להפוך למעשה של קהילה... המעשה יוצר היסטוריה רק אם הוא התגשמות רצונה של קהילת אנשים המאוחדים למען מטרה משותפת.
לכן, המטרה של התורה היא לכונן חברה שלמה – עם מערכות משפט, כלכלה, יחסים בין-אישיים ומדיניות – שמדגימה הלכה למעשה כיצד נראים חיי קדושה ומוסר עלי אדמות. למעשה כל עם שהיה נבחר היה הופך ל"יהודי", עם קווי אופי דומים.
3. מהות הבחירה: ייעוד ולא עליונות
מכאן גוזר ברקוביץ את פשר בחירת ישראל:
- שליחות של שירות, לא של התנשאות: עם ישראל לא נבחר משום שהוא "נעלה" מבחינה ביולוגית או מהותית על פני עמים אחרים, אלא משום שהוא נטל על עצמו (החל מאברהם אבינו) את תפקיד ה"משרת" של ההיסטוריה האנושית.
- העם ככלי ולא כמטרה בפני עצמה: הבחירה היא פונקציונלית! ישראל הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – תפקידו לשמש מופת וגשר המקדם את האנושות כולה לקראת תיקון עולם.
לאומנות, הנוטה לראות את האומה כמטרה עצמית, היא צורה של עבודה זרה.
- בחירה הדדית: הבחירה האלוהית אינה כפויה חד-צדדית; היא מתקיימת רק כאשר העם מצידו נענה לקריאה ומחויב לה בברית ובמעשה.
לאומנות, הנוטה לראות את האומה כמטרה עצמית, היא צורה של עבודה זרה.
התפיסה של ברקוביץ משלימה את הקו הרעיוני שנמתח מהפרשה ועד לפסיקת הרמב"ם. הוא מבאר כי הברית והבחירה אינן תכונה ביולוגית סטטית, אלא דרישה מתמדת לפעולה בתוך זירת ההיסטוריה. התורה לא נועדה לרומם יחידים מופשטים, אלא לכונן חברה ממשית שחיה צדק, חסד ומשפט. ממילא, עם ישראל איננו 'מטרה' בפני עצמה אלא כלי שרת – קהילה שנושאת ייעוד מוסרי.
בכך נסגר המעגל: מרבקה הנבחרת בזכות שאיבת המים לפקודת ליבה, דרך הגר של הרמב"ם הזוכה להיקרא בן אברהם בזכות שותפות האמת, ועד לתורת הייעוד ההיסטורי של ברקוביץ – היהדות במיטבה חוזרת ומזכירה שהייחוס האמיתי איננו נקודת המוצא שממנה באת, אלא הדרך שבה בחרת ללכת.
(סוגנן בעזרתו האדיבה של ג'מיני)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה