דברים שנשאתי בערב שבת פרשת "לך לך" בבית הכנסת "אהבת ישראל" ברחובות.
בבקרי שבת לפני התפילה, אני נוהג לעיין בספר על פרשת השבוע. השנה בחרתי בספרו של הרב תמיר גרנות, "בינת הלב", המבוסס על דרשות "מי השילוח" לרבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא.
בפרשת נח מביא הרב גרנות את דרשת הזוהר לפסוק מההפטרה:
כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעׇר בָּךְ. (ישעיהו נ"ד, ט)
לפי הזוהר, המבול נקרא דווקא "מי נח" בשל אדישותו של נח וחוסר אכפתיותו מאנשי דורו
שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּצִּיל אוֹתוֹ בַּתֵּבָה, שֶׁכָּתוּב: וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם וְגוֹ', וְכָתוּב: וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי וְגוֹ' וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה – כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁיִּנָּצֵל הוּא וּבָנָיו, לֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם וְנֶאֶבְדוּ. וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרָאִים מֵי הַמַּבּוּל עַל שְׁמוֹ... (זהר ח"א, פרשת נח, דף ס"ז ע"ב)
הוא ממשיך ומסביר כי האדישות הזו – הן כלפי שחיתותם של בני דורו והן כלפי אובדן חייהם – הותירה טראומה עמוקה שהולידה את מגדל בבל:
וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. (בראשית י"א, ב)
על כך אומר המדרש שהבקעה שמצאו הזכירה להם את המבול:
"וימצאו בקעה" – שהלכו בכל העולם למצוא מקום שיחזיק את כולם, ולא מצאו אלא בארץ שנער, ששם ננערו דור המבול, שהיא עמוקה.
אפשר לדמיין זאת כאילו נתקלו בעמק ובו שרידיו המבעיתים של דור המבול: גופות, ערי חורבות ועקבות ציוויליזציה שנמחקה. ההבנה שהמבול ניחת בשל חמס, הביאה את דור הפלגה להחלטה קיצונית: להתאחד תחת דגל אחד ולמנוע כל מחלוקת בכל מחיר.
מנהיגו של דור הפלגה היה נמרוד. לפי המדרש, נמרוד הכיר היטב את רצונו של הבורא, אך בחר שלא לרדת לעומקו (או לחלופין, מרד בו בדרך מתוחכמת):
למה נקרא שמו גבור ציד? לפי שלאדם הראשון לא הותרה לו בשר תאוה ולא הותר לו אלא עשבים ופירות, לפי שלא נברא העולם למיתה... אבל לנח התיר, שהיה צדיק ופרנס כל הבריות י"ב חדש, התירם כלם לו לאכול בשכרו... ואעפ"כ לא רצה נח ובניו לאכול מהם כדי שיפרו וירבו בעולם. אמר נח: איני אוכל מהם, מי יגע בהם? כשעמד נמרוד אמר: הקב"ה התירם לנו, מפני מה אין אנו אוכלין מהם? התחיל לצוד ולאכול. הה"ד: "גבור ציד לפני ה'" – שעשה מצותו של הקב"ה, וצד ואכל. (מדרש בראשית רבתי)
אלוהים התיר לנח ולבניו אכילת בשר, אך הם נמנעו מכך. הם הבינו שאין מדובר בהיתר לכתחילה, אלא בוויתור בדיעבד לקלקולו של האדם. נמרוד, לעומתם, נאחז באות ההיתר מבלי להבין את רוחו ואת כוונתו הפנימית. הוא החל לצוד – לא רק לגדל בעלי חיים מבויתים התלויים באדם. במונחי הרמב"ן על פרשת קדושים, נמרוד נהג כ"נבל ברשות התורה" – ציית ללשון החוק, אך רוקן אותה ממשמעותה המוסרית והמעמיקה.
במובן זה, האנושות שאחרי המבול שבה בתשובה מתוך יראת העונש. מבחינה הלכתית זוהי תשובה שלמה ותקפה, אך היא איננה אלא צעד ראשון. תובנה זו עולה בקנה אחד עם תורה ו' ב"ליקוטי מוהר"ן" לרבי נחמן מברסלב:
וְצָרִיךְ לֶאֱחֹז תָּמִיד בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה, כִּי מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי... נִמְצָא, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַתְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה... כִּי מִתְּחִלָּה, כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, עָשָׂה לְפִי הַשָּׂגָתוֹ, וְאַחַר־כָּךְ... בְּוַדַּאי הוּא מַכִּיר וּמַשִּׂיג יוֹתֵר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. נִמְצָא לְפִי הַשָּׂגָתוֹ שֶׁמַּשִּׂיג עַכְשָׁו, בְּוַדַּאי הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה הִיא בִּבְחִינַת גַּשְׁמִיּוּת, נִמְצָא שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, עַל שֶׁהִגְשִׁים אֶת רוֹמְמוּת אֱלֹקוּתוֹ.
רבי נחמן מלמד כי תשובה המונעת מחרדות ופחד מפורענות היא ראשונית בלבד; אם נתקעים בה, היא מותירה חרדה שעלולה לדכא את האדם ולגרום לו "לצוד" מצוות בצורה טכנית ומעוותת. ה"תשובה על התשובה" נולדת מאהבה ומהתבוננות בגדולת הבורא, מתוך הבנה שהשלב הראשוני היה מגושם ומוגבל.
חטאם של אנשי דור הפלגה לא היה בעצם הניסיון לתקן, אלא בכך שקפאו במקומם: הם דשדשו בתוך הפחד, עד שפרויקט האחדות שלהם הידרדר לטוטליטריות של "אחידות" – שפה אחת ודברים אחדים, בהנהגת נמרוד.
בשלב זה, נדרשת התחלה חדשה בקנה מידה אינטימי. מי שנועד להביא את התשובה מאהבה הוא אברהם אבינו, המכונה בהפטרה "אַבְרָהָם אֹהֲבִי". לפי המדרש, אברהם נטל תחילה חלק בבניית המגדל, אך כשזיהה את הקלקול המוסרי פרש ממנו. הוא גילה את האל מתוך התבוננות פנימית במציאות ונרדף בשל כך על ידי נמרוד. אצל אברהם קיימת יראה, אך זו איננה יראת העונש אלא יראת הרוממות – יראה מפני גודל השליחות. אלוהים אינו מחפש ציות עיוור, אלא שותף לדרך. בניגוד לנח הדומם, אברהם שואל וחוקר, וכפי שמבאר בעל "מי השילוח":
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וכו'". כְּתִיב: "כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה" – כַּאֲשֶׁר הִתְחִיל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ אַחַר שֹׁרֶשׁ הַחַיִּים שֶׁלּוֹ... עַל זֶה אָמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "לֶךְ לְךָ" – הַיְינוּ לְעַצְמְךָ, כִּי בֶּאֱמֶת כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא יִקָּרְאוּ בְּשֵׁם חַיִּים, וְעִיקַּר הַחַיִּים תִּמְצָא בְּךָ...
וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּמִּדְרָשׁ: "הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה"... אַךְ בִּרְאוֹת אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת עֵסֶק דּוֹר הַפַּלָּגָה, זֹאת יִקָּרֵא בְּשֵׁם "בִּירָה דּוֹלֶקֶת"... וּמֵהַרְעָמוּת לִבְּךָ תּוּכַל לְשַׁעֵר אֲשֶׁר בְּוַדַּאי נִמְצָא בּוֹרֵא הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין וּמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וְהוּא הֵעִיר לִבְּךָ וְנַפְשְׁךָ לָזֶה.
לפי "מי השילוח", עצם החיפוש והספקות הם-הם התשובה: חוסר הנחת מול מערכת אנושית קורסת מעיד על זיקה לעולם עליון יותר. במושגי החסידות, "סובב כל עלמין" הוא הממד הטרנסצנדנטי המקיף את הבריאה מבחוץ, ואילו "ממלא כל עלמין" הוא הנוכחות האלוהית השוכנת בפרטים ומעניקה להם פשר. אברהם אינו בורח מהעולם, אלא נענה לקריאה ומייסד נתיב חלופי: להביא ברכה לעולם לא מתוך כפייה אימפריאלית, אלא דרך מופת מוסרי של משפחה ושל עם קטן.
מבט אקטואלי
בעיניי, המבול של העידן המודרני היה מלחמות העולם והשואה במחצית הראשונה של המאה העשרים. "בקעת שנער" שלנו נפרסה בין עיי החרבות באירופה וביפן לבין העשן שהיתמר מארובות מחנות ההשמדה.
על גבי אותה בקעה כואבת קם סדר עולמי חדש: הסדר הליברלי-דמוקרטי. בנייתו דרשה זמן, והמלחמה הקרה מול ברית המועצות סיפקה לו מוקד של יראה ודריכות. מדינת ישראל הצטרפה אף היא לבוני המגדל כאשר בחרה, כבר בשנות החמישים, לקשור את גורלה עם המערב. אולם כשלושה עשורים לאחר תום המלחמה הקרה, דומה שמגדל בבל המערבי מתחיל להיסדק ולהיטלטל.
אירועי השבעה באוקטובר, וההתנכרות העולמית לישראל וליהודים שבאה בעקבותיהם, הם קריאת השכמה ברורה לכך שאנו עומדים בפתחה של תקופה חדשה. וכמו בימי קדם – עם ישראל ומדינתו, נקודה זעירה על המפה, ניצבים שוב בקו השבר העולמי שבין עולם ישן למציאות חדשה.
(נעזרתי בר' ג'ימיני כדי לדייק את הניסוח)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה