בימים אלו אני לומד את הספר "תולדות האמונה הישראלית" של יחזקאל קויפמן. אחת האבחנות החשובות שלו שישנן כמה סוּגות מקראיות שכביכול לא מכירות אחת את השניה. האחת היא הסוגה היסטורית שמתחילה בתורה וממשיכה דרך יהושע, שופטים ושמואל בואכה ספר מלכים. השניה היא נביאי הכתב.
הסוגה היסטורית מתמקד בעיקר בחטאים של עבודה זרה שמיוחדים לעם ישראל. מבחינתה זאת הסיבה שיש גלות.
נביאי הכתב לעומת זאת מתמקדים בעיקר בחטאים מוסריים ולא רק של ישראל אלא גם של כל באי העולם. הם אמנם פעלו במקביל לספרי המלכים אבל כביכול מדברים בשפה שונה.
לגבי ספר יונה קויפמן טוען שמדובר בספר קדום. לדעתו לא יתכן שהספר יתייחס אל נינווה, או יספק התיחסות סתמית של "מלך נינווה" ללא הזכרת הממלכה האשורית. זאת ראיה, לדעתו, שהוא נכתב לפני שאשור עלתה כמעצמה עולמית שאיימה על ממלכות ישראל ויהודה.
אם קויפמן צודק, הרי ספר יונה הוא הראשון לנביאי הכתב ואיכשהו עומד בתווך בין ההיסטורי לנבואי.
והנה כאן מופיע החידוש של ספר יונה שיועבר אל הנביאים שיבואו אחריו. בסוגה ההיסטורית אין אפשרות להימלט מהעונש באמצעות מעשה של תשובה. משה רבנו שהתפלל על עם ישראל עקב חטא העגל וחטא המרגלים בכלל לא מציע לאלוהים את אפשרות "התשובה". גם אברהם שמתפלל על סדום לא מציע זאת. אם יש סליחה היא כוללת רק את המתקת העונש וזה רק כחסד אלוהי על מנת ששמו לא יפגע. במקרים הללו העונש מופחת אך לא ביטול מוחלט.
והנה יונה מקבל מסר שיש אפשרות כזו, של ביטול העונש:
וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל־אֱלֹהִים בְּחׇזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן־הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם׃...וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה׃
עבור יונה האפשרות הזו בלתי נסבלת. העונש חייב לבוא, וזאת הסיבה שרצה לברוח, כשהוא מבין שזה לא קורה שהוא חוזר על "שלוש עשרה" המידות של אלוהים הוא משמיט את המידה "אמת" ובמקומה הוא כביכול ממציא מידה חדשה: ניחם על הרעה.
וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר אָנָּה יְ-הֹוָה הֲלוֹא־זֶה דְבָרִי עַד־הֱיוֹתִי עַל־אַדְמָתִי עַל־כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃
הוא מחכה לראות אם אלוהים יתעשת כי להינחם על הרעה, בעיני יונה, זה ההיפך מאמת - זה כביכול פוגע באמינות של אלוהים, ואת זה הוא ניסה להציל. כמו אברהם ומשה, הוא מנסה לשמור על "שמו", רק מהכיוון ההפוך.
חז"ל מציינים שיונה היה תלמידו של אליהו הנביא הזועם, וכידוע הוא עצמו מוזכר בספר מלכים. בספר הזה הוא נשלף מהסוּגה ההיטורית כדי להתניע את הסוּגה הנבואית שבה יש אפשרות של תשובה, ויחד איתה את הגילוי שאלוהים חפץ בחיי אדם:
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד׃
וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה׃
נשים לב שהוויכוח הזה עוד מהדהד מאות שנים אח''כ בספר יחזקאל פרק י"ח.
אחרי החורבן כשהעם כבר קיבל את עונשו, יחזקאל מודיע שישנה אופציה להימנע מהעונש באמצעות תשובה.
וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכׇּל־חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת־כׇּל־חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת׃
כׇּל־פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר־עָשָׂה יִחְיֶה׃
הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יֱ-הֹוִה הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה׃
כך, נביא הכתב הראשון מעביר את המסר עד הנביא האחרון, שאלוהים מוכן להשהות את מידת "האמת" כי הוא חפץ בחיי אדם.
שנבחר בחיים
גמר חתימה טובה
מתן חסידים הגיב על הפוסט בפייסבוק שלפי האנציקולפדיה המקראית, ספר יונה נכתב בתקופה ההליניסטית, אחרי השלטון הפרסי.
שאלתי את ג'ימיני ולהלן הפירוט התגובה שלו וכן התגובה של קויפמן:
על פי "האנציקלופדיה המקראית", ספר יונה חובר בתקופה הבתר-גלותית (ימי בית שני), ככל הנראה במאה ה-5 או ה-4 לפנה"ס, ואינו חיבור מהמאה ה-8 לפנה"ס (זמנו של הנביא יונה בן אמיתי ההיסטורי). קביעה זו נשענת על ניתוח ביקורתי של הטקסט, המעלה שורת ממצאים לשוניים, היסטוריים ותיאולוגיים המעידים בבירור על איחורו של הספר.
ממצאים בולטים המעידים על זמן החיבור המאוחר:
- לשון מקראית מאוחרת וארמיזמים: שפת הספר רוויה במילים, צירופים ותחביר המאפיינים את העברית של ימי בית שני ואת השפעתה העמוקה של השפה הארמית (שהייתה ה"לינגואה פרנקה" של התקופה הפרסית). דוגמאות מובהקות כוללות את המילים "ספינה", "רב החובל", "מַלָּחִים", הפועל "התעשת", המילה "טעם" (במובן של צו מלכותי שניתן על ידי המלך), וכן שימוש נרחב בשין הזיקה המאוחרת במקום 'אשר' (לדוגמה: "שֶׁבְּשֶׁלִּי הרעה הזאת").
- ריחוק היסטורי מנינווה: נינווה מתוארת בספר בלשון עבר ("ונינוה הייתה עיר גדולה לאלוהים"), נתון המרמז שהמחבר פעל לאחר חורבנה המוחלט של העיר בשנת 612 לפנה"ס, ומביט עליה ממרחק הזמן כאגדה עתיקה. בנוסף, שליט העיר מכונה "מלך נינוה" – תואר אנכרוניסטי שאינו קיים בשום תעודה אשורית היסטורית, שכן התואר המקובל והרשמי היה תמיד "מלך אשור".
- תפיסה תיאולוגית ופולמוס חברתי: הספר מציג תפיסה אוניברסלית מובהקת, שבה רחמי האל ויכולת החזרה בתשובה פתוחים לכל אדם באשר הוא, כולל גויים עובדי אלילים (המלחים) ואפילו האויבים המרים והאכזריים ביותר של ישראל (אנשי נינווה). הגישה המקובלת באנציקלופדיה המקראית היא שמגמה זו משקפת פולמוס רעיוני עז מימי שיבת ציון, וככל הנראה נכתבה כספרות של תגובת-נגד אידיאולוגית למדיניות הבדלנית והלאומית הנוקשה שהנהיגו עזרא ונחמיה בירושלים.
- כינויי האלוהות: יונה מצהיר בפני המלחים: "את ה' אלוהי השמים אני ירא" (יונה א', ט'). התואר "אלוהי השמים" (במקום "ה' צבאות" או כינויים קדומים יותר) הפך לשגור רק בתקופה הפרסית, ומופיע בספרים המאוחרים ביותר במקרא, כגון עזרא, נחמיה ודניאל.
- שיבוץ ועיבוד מזמורים: תפילת יונה במעי הדג (פרק ב') מורכבת למעשה מלקט מוטיבים, ביטויים ופסוקים מספר תהילים. הדבר מצביע על מחבר מאוחר שעשה שימוש במסורת ליטורגית של מזמורים שכבר הייתה מגובשת, ערוכה ומוכרת היטב בקהילה באותה עת.
יחזקאל קויפמן (בחיבורו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית") יוצא בחריפות נגד תיארוך הספר לתקופה הפרסית, וטוען כי ספר יונה הוא חיבור קדום מימי בית ראשון, המשקף נאמנה את תקופתו של יונה בן אמיתי ההיסטורי (המאה ה-8 לפנה"ס, ימי ירבעם השני).
קויפמן מפרק את הטיעונים של ביקורת המקרא ומציג תפיסה חלופית בכמה מישורים מרכזיים:
היעדר מוחלט של איבה לאשור
- זהו אחד הטיעונים החזקים ביותר של קויפמן: אם הספר נכתב לאחר ימי בית ראשון, או אפילו לאחר חורבן שומרון (722 לפנה"ס), כיצד ייתכן שנינווה מוצגת כעיר חוטאת בסתם (חמס מוסרי-אנושי כללי), ולא מילה אחת על פשעי אשור נגד עם ישראל? אשור הייתה סמל האכזריות והחורבן הלאומי של ישראל. מחבר שחי לאחר מכן, בימי בית שני או בימי גלות בבל, לא יכול היה לתאר את נינווה באופן תמים ונעדר כל זכר לטראומה הלאומית שגרמה אשור. מצב כזה מתקבל על הדעת אך ורק לפני שאשור עלתה כאימפריה דורסנית וכובשת של ישראל – כלומר, בדיוק בימיו של יונה בן אמיתי, לפני מסעות תגלת פלאסר השלישי.
משמעות שונה לחלוטין לרעיון ה"אוניברסליזם"
קויפמן דוחה את ההנחה שהספר נכתב כפולמוס נגד הבדלנות של עזרא ונחמיה:
- אין בספר שום קריאה להמרת דת של הגויים, שום דרישה לקבלת עול מצוות התורה ושום עירוב חברתי עמם.
- החזרה בתשובה של נינווה אינה "גיור", אלא פריקת חטא מוסרי טבעי (חמס).
- לפי קויפמן, הספר אינו עוסק ב"אוניברסליזם" מודרני מול לאומיות, אלא בבעיה תיאולוגית עמוקה של מהות הנבואה: האם נבואת פורענות היא גזירה דטרמיניסטית שחייבת להתקיים, או שמא תשובה וחסד אלוהי יכולים לבטלה? זוהי שאלה דתית-נבואית פנימית שהעסיקה את עולם הנבואה הקלאסי של בית ראשון (בדומה לעימותים של אליהו וירמיהו), ולא שאלה של יחסי יהודים-נוכרים בימי שיבת ציון.
המענה לממצא הלשוני (ארמיזמים)
קויפמן טוען כי "סימני השפה המאוחרת" אינם הוכחה חד-משמעית לזמן חיבור מאוחר:
- יונה פעל בממלכת ישראל הצפונית. העברית הצפונית (ישראלית) הייתה סמוכה גיאוגרפית לארם ורוויה בדיאלקט ארמי וצפוני עוד מראשית ימי המלוכה.
- מונחי ספנות (כמו "מלחים", "חובל", "ספינה") הם מונחים טכניים ובינלאומיים של יורדי ים פיניקים וכנענים, ולא עדות לעברית משנאית או לפרסית מאוחרת.
הביטוי "ונינוה הייתה עיר גדולה": קויפמן מפרש את השימוש בלשון עבר לא כעדות לכך שנינווה כבר חרבה בעת הכתיבה, אלא כתיאור עלילתי-סיפורי פשוט של מצבה בעת שהגיע אליה יונה ("הייתה אז עיר גדולה לאלוהים מהלך שלושת ימים"). לשיטתו, להסיק מכך על זמן הכתיבה זו פרשנות יתר אנכרוניסטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה