גשמי קיץ (3)

רק כתוספת לעניין אחריות האישית שהעליתי ברשומה הקודמת: בפירושו לפרשת המלך, דון יצחק אברבנאל מביא את דעתו של הר"ן מדוע חטא העם ברצותו מלך (אמנם אברבנאל דוחה אותה , אך היא חשובה לדיון):

והדעת הד׳ הוא להר״ן שכתב שכפי השורה היה דבר המשפט התמידי מסור לשופטים  ועניין המלחמות מסור למלכים. שישראל חטאו  במה ששאלו מלך לשפוט, כי אלו שאלוהו סתם  או להילחם, לא היה רע בעיני ה׳ גם בעיני שמואל.

על פי הר"ן, טבעי הוא שצריך מנהיג כדי לאגד את העם ולנהל מלחמות עם אויביו. אך הסכנה היא כאשר המנהיג הזה מקבל לידיו גם סמכויות שיפוטיות, שעד כה היו מבוזרות בין השבטים. יש כאן, כאמור, מעיין התנערות של העם מהמנהיגים המקומיים ואף מאחריותו שלו לניהול ענייניו הפנימיים.

2. על דמות המלך (המשך מרשומה קודמת)

התורה מצווה בדברים יז:

יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. 

טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. 

כך פותחת התורה את הציווי להמליך מלך. עם זאת לא ניתן להתעלם מהנימה הביקורתית על "ככל הגויים". בד"כ בתורה, וביתר שאת בספר דברים שנכתב ערב הכניסה לארץ, הגויים נזכרים בהקשרים שליליים:

גשמי קיץ (2)

על רשומה הקודמת קיבלתי בפייסבוק מחברי יוסי בן-עוז תגובה כהאי לישנא:

1. אינני מסכים עם הנחות היסוד, הניתוח ובמיוחד לא עם האנלוגיה. קצת קשה לומר שרצון ה' הוא זה שהאומה תישאר תחת מבנה לאומי פרימיטיבי בתור אידיאל (לא פחות), וקשה יותר יהי לומר שהמבנה השטייטעלי הוא הלכתחילה הלאומי שלנו.
2. ראוי היה להתעמת (ולכל הפחות להזכיר) עם הציווי המפורש (המופיע בספר דברים) של שום תשים עליך מלך, המנויה בתרי"ג המצוות להרמב"ם, ולדעתו היא אף מדאורייתא.

 

1.  הנחות יסוד

 

המטרה: הפצת והשגת דעת ה'

בס"ד פרסם ד"ר חגי משגב לכבוד שבועות טור חשוב בבלוג שלו, בו מזכיר לקוראים מה מטרת התורה ועם ישראל. אמנם חגי לא אומר זאת, אך מדובר ב"דעת ה'":

כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיהו ט') [1]

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה'. (הושע ב')

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו, יא')

המטרה העליונה היא אם כן השגת והפצת "דעת ה'" שבאה לידי ביטוי בהנהגה של צדק, משפט וצדקה. בעבור זה ניתנה התורה ובשביל זה עם ישראל קיים. כל התורה, וכל המצוות וכל המנהגים הינם אמצעי ( הכרחי! ) כדי להגיע לאותה דעת ה'. אין כאן "רוחניות" [2], בריחה למדבר או הקמת מסדרים, אלא חינוך. וזאת גם הסיבה שאברהם נבחר:

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט

גשמי קיץ

השנה, יחד עם ה"גזרות הכלכליות" יורד גשם בשבועות. האם יש קשר?

בארץ ישראל השחונה כל גשם נחשב לברכה, וממהרים לברך על גשם זה. אך כאן צריך להיזהר. במקרא כבר מוזכר גשם בתקופת הקציר:

הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ.  וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל.  וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל-נָמוּת  כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. (שמואל א/יב)

מעניין. על גשם בזמן קציר חיטים, העם מבקש "ואל נמות כי יספנו על כל חטאתינו". מדוע אפשר למות בגלל גשם בזמן הקציר? משום שהחיטה בשדה כבר יבשה ומוכנה לקצירה, וגשם יגרום לרטיבות וריקבון. מאמץ של שנה שלמה יכול לרדת לטמיון.

כיצד זה קשור ל"גזירות הכלכליות" הבאות עלינו "לטובה"?

שבועות: חג מתן תורה. שבע"פ. (2)

המשך מרשומה קודמת.

גמרא

במסכת מנחות מובא הוויכוח בין הפרושים לצדוקים/בייתוסים לגבי ההבנה של "ממחרת השבת". הצדוקים הבינו ששבת היא שבת בראשית "רגילה" החלה בתוך שבעת ימי פסח. [1] הגמרא מציעה כמה טיעונים כדי להתמודד עמם:

שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט … ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם כתוב אחד אומר (ויקרא כג) תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת.

ריב"ז אמנם מסכים ששבת האמורה היא שבת בראשית, אך הוא טוען שהביטוי "תספרו חמישים יום" הוא מיותר, ולכן יש לשייך אותו לספירה שמתחילה באמצע השבוע, כאשר אין "שבע שבתות תמימות". אלא שהקושי הוא, שע"י כך הוא מייתר את הצורך בביטוי של "ממחרת השבת", שהרי ספירה של חמישים יום כבר מכילה את כל האפשרויות.

רבי אליעזר טוען טענה אחרת:

"רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר 'תספר לך' (דברים ט"ז,ט), ספירה תלויה בבית דין, שהם יודעים לחדש ממחרת השבת - מחרת יו"ט, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם"

כלל לא לומד מהפסוקים בויקרא אלא בפרשת ראה:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

כאן לא מוזכרת השבת, ולכן הוא תולה את הספירה בבית דין. ובכל זאת, גם ע"י הדרשה הזאת הוא מייתר את הכתוב בויקרא כ"ג שמציין בדיוק כיצד יש לספור את ספירת העומר.

שבועות: חג מתן תורה. שבע"פ. (1)

הדברים ידועים. פרק כג' בספר ויקרא מגדיר מתי חלים החגים. הוא מתחיל בהגדרת השבת, ואח"כ ממשיך לשאר החגים:

שבת

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.  ג שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

סוכות

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-ה', שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.  וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה', שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.  לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כג') [1]

פסח

אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. (שמות כג'):

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ--בֵּין הָעַרְבָּיִם:  פֶּסַח, לַה'.  וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לה':  שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. (ויקרא כג)

כבר הזכרנו ברשומה קודמת שהלוח העברי מורכב משתי מערכות. השנה החקלאית היא שמשית ומולה השנה הפולחנית. החקלאי העברי חי את חייו הרגילים על פי עונות השנה התלויות אך ורק במהלך השמש, אך את חגיו הוא חג על פי לוח הירחי.

הציווי לשמור את חודש האביב לחג הפסח מאלץ את הכוונון של שני הלוחות לכדי מערכת אחת באמצעות עיבור תקופתי.

האביב הוא העונה הנקראת על שם התבואה המגיעה לגמר הבשלתה: וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים, לַה'--אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב, אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ

שבועות

לכל אחד מהרגלים יש גם מימד חקלאי, אך בניגוד לרגלים האחרים חג השבועות בתורה איננו מאזכר אירוע שקשור ליציאת מצריים. אף לא את מתן תורה. שאר החגים מתקיימים בתאריכים חודשִיים.

אם כך, מתי הוא חל ?

יום הזיכרון תשע"ג

בסרט הנפלא "להציל את טוראי ראיין", מילותיו האחרונות של סרן מילר לראיין שניצל הן:

earn this… earn it

"תצדיק את זה". כלומר, תצדיק את הקורבן שהקרבנו כדי שתחייה. האמריקאים לחמו אלפי קילומטרים מהבית ונגד אויב שלא איים עליהם באופן מידי.
לעומתם, חיילי ישראל נלחמים ונופלים קילומטרים ואף מטרים ספורים מביתם. מביתנו. ומלחמתם היא לא כדי להציל חייל או אזרח כזה או אחר - אלא את העם והמדינה מגורל כה מר שהוא לא פחות מהכחדה.

אך קיום סתמי כשלעצמו אינו יכול להצדיק את המוות. את הקורבן ניתן להצדיק רק באמצעות חיים בעלי משמעות - חיים ערכיים. מה גם שהמלחמה עם אויבנו היא מלחמה על הרוח. האדמה היא רק אמצעי להגשים את אותם הערכים. אחד מהמסרים של היהדות הוא שאין לנו כל צדקת קיום אם אין אנו ממשים את האידאלים שלמענם באנו לעולם. כל פעם שבאה עלינו צרה, לא מיהרנו להכריז על עצמנו כקורבן אלא חיפשנו את האשמה במחדלים שלנו.

אחד הקשיים של לחיות חיים ערכיים הוא המעבר לשיח של חובות שכן המוסר הוא קודם כל מימוש של חובות כלפי ה', הזולת, החברה ואף כלפי עצמנו כיצורים תבוניים. היום בחברה המערבית, המהלך הזה הוא לא פשוט. התרגלנו לשיח של זכויות ללא תנאי, והנה אנו מקבלים חברה אלימה, אדישה ובורה.

הערכים הם הם למעשה המטרה העליונה שעומדת בפני עצמה. אם עד לפני 65 שנה בגולה דיברנו על יחידים שהם צדיקים, עכשיו הזמן לממש את חזון "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". מכאן ניתן לדון אילו ערכים עושים אותנו קדושים, מה תהיה זהותה של  המדינה וכיצד תבוא יהודיותה לידי מימוש. וכאן המקום להצהיר, שלמעט המיעוט המוציא את עצמו מן הכלל (כאותו רשע בהגדה של פסח), אין לאף קבוצה דתית או חילונית בארץ מונופול על התרבות היהודית ועל עתידו של העם היהודי.

הבה נהיה ראויים להקרבה של נופלינו.

יהי זכרם ברוך

---

(החל משנייה 40)

לחיות במיתוס

החודשים ניסן ואייר הם חודשי המיתוסים שלנו. במיתוס אני לא מתכוון לאירוע פיקטיבי חלילה, אלא לאירועים בעלי משמעות מוסרית – דתית. כפי שכתבתי בשנה שעברה המעברים הם חדים. ממיתוס הלידה של העם בפסח דרך ההכחדה בשואה עד לתקומה מחדש ביום העצמאות.

יש להודות שמיתוס יציאת מצריים כבר נמצא בשלבי פירוק. בהגדה של פסח אנו עדים למעשה לדיון סמוי שנלקח המשנה :

אמר להם (לחכמים שעמו) רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות, עד שדרשה בן זומא: שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג)--"ימי חייך", הימים; "כול ימי חייך", הלילות. וחכמים אומרים "ימי חייך", העולם הזה; "כול ימי חייך", להביא את ימות המשיח.

ההמשך נמצא בגמרא (ברכות יב/ב):

תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כג) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם. אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו …

כאשר בן זומא דורש "כול ימי חייך אלו הלילות" הוא בא להפקיע את דעת חכמים שבעתיד לבוא, כאשר הגלויות תתקבצנה עוד תיזכר יציאת מצריים. החכמים, שאמנם לא מסכימים עמו, מודים שזיכרון יציאת מצריים יהיה תפל לקיבוץ הגלויות.

אנו עדים לכך כבר עכשיו. זה אמנם גם בא עם החילוניות, אך מבחינה קיומית העליות מתימן, מאתיופיה ומבריה"מ, עושות עלינו הרבה יותר רושם מיציאת מצריים. הגלות כבר הפכה לחלק מהזהות והתודעה שלנו, וכל עלייה כזו היא ממש "שינוי פרדיגמה".

בעולם הפוסט מודרני קשה לחיות על מיתוס. בספריו, הרב מיכאל אברהם, דן רבות בפירוק השיטתי שהפוסט מודרניזם מחולל. הדרישה להוכחות חותכות (שקיימות אך ורק במתמטיקה), לא מאפשרת להאמין באמת ובתמים במיתוסים. אמנם זיכרון השואה עדיין טרי, אך יש להניח שלאחר ששניים-שלושה דורות מהשואה ילכו לעולמם יצוצו קולות שיבקשו להקל את עומס הזיכרון. הוא פשוט מפריע לזרימת החיים.

• אני מפנה כאן למאמרו של הרב מיכאל אברהם: מיתוס ואמת היסטורית : ידעיה הפניני - פוסט מודרניות וההיסטוריונים החדשים, שפורסם בכתב העת צוהר.

לכאורה הפירוק הפוסט-מודרני מאפשר לנו לחיות על פי המיתוס ללא קשר לאמיתתו ההיסטורית. אך בפועל אין זה כך. אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים להכחיש את התנ"ך, השואה, ואת המניעים ההיסטוריים של הציונות ע"י אויבינו (מחוץ ואף מבפנים). קיימת קורלציה בין ההיסטוריונים החדשים לתפיסת עולם שמאלית ואף אנטי ציונית שרובם מחזיקים בה. וכך כותב הרב אברהם:

מיתוס איננו סתם סיפור שעליו אנו מחנכים את עצמנו ואת ילדינו ותלמידינו. אילו הוא היה כזה, באמת לא היתה כל חשיבות לאמת ההיסטורית שבו. המיתוס הוא מוקד השפעה סיבתי.

למעשה, אם מעקרים לגמרי את האמיתות ההיסטורית הרי שהמיתוס יאבד את כוחו. (ישנם מעטים היוצאים מן הכלל, וביניהם שומרי תורה ומצוות שכן מצליחים להפריד בין האמת ההיסטורית ובין הלקח המוסרי שלכאורה יש ללמוד ממנה). לדעתי, חלק לא מבוטל מהניסיונות לערער על המיתוס הוא משום שמשמעותו המוסרית לא הופנמה ולא באה לידי ביטוי באופן ראוי.

כיצד אם כן זוכרים ומשמרים מיתוסים?

משפט מפורסם נוסף בהגדה של פסח (נוסח אשכנז) הוא:

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים.

אם לפי הגרסה האשכנזית אפשר לחשוב שהראייה הנ"ל היא בד' אמותיו של האדם, הרי שאצל הרמב"ם (ולפחות בנוסח ספרדי אחד שראיתי) הגרסה שונה:

ובכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים.

כאן המשמעות היא פעילה, ובנוסף לכך היא מתרחשת בפרהסיה.

בשפה "יהודית" יש כאן קריאה לקידוש השם – כאשר ה"שם" הוא הנוכחות המוסרית של ה' בעולם. אם אנו רוצים שהמיתוסים ימשיכו להיות זכורים ובעלי השפעה, יש לדלות מתוכם משמעות מוסרית ברמה הלאומית. היום בחברה חילונית, קידוש השם אינו נעשה ע"י קיום פולחן דתי או טקסים – אלא דווקא ע"י פעולות ה"מדברות" בשפה משותפת עם הציבור [1].

התורה כבר החלה בזאת כאשר היא (והנביאים) עגנו את קיום מצוות בין אדם לחברו כלקח שלנו ממצרים:

וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות כג')

וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם--לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ.  לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם.  לה לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.  לו מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק--יִהְיֶה לָכֶם:  אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ויקרא יט')

כִּי, ה' אֱלֹהֵיכֶם--הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.  יח עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.  יט וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (דברים, ')

כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם. (ירמיהו, ז/כב)

הסבל שסבלנו כגרים במצריים, חייב להקרין על כל התייחסותנו לחלשים מאתנו. לפי הפשט הגרים האמורים בפסוקים לעייל אינם גרי צדק, אלא בני עמים אחרים שהסתפחו אלינו כיחידים או כמשפחות. בימינו ניתן להחיל את הכלל הזה על פליטים (אמתיים ולא כאלו שעוינים אותנו), על ערבי ישראל שכן מבקשים להיות חלק מהמדינה והדרוזים שמשרתים בצבא.

השואה והתקומה – קריאה מוסרית

שני המיתוסים באו לעולם כרוכים זה בזה. השואה סימנה את סופו של הקיום היהודי הגלותי, בעוד התקומה החזירה אותנו חזרה למצב של אומה במקום איגוד של יחידים. לפיכך המשמעויות של המיתוסים הללו צריכים לבוא לידי ביטוי בהתנהלותה של מדינתנו. הרב אליעזר ברקוביץ לימד שלא רק אלוהים היה נעדר בשואה, אלא האדם המוסרי שעל כתפיו נופלת האחריות על עולמנו. הוא גם ראה בישראל הכרח לחידוש פניה של היהדות שהתנוונה בגלות עקב חוסר ריבונות מדינית.

1. "אם אין אני לי – מי לי?" 
   השואה לימדה אותנו שאנו לא יכולים לסמוך על הגויים שיארחו אותנו או שישמרו עלינו. בסופו של דבר, מה שעשוי למנוע השמדה נוספת היא עוצמתנו. מעניין שאת הלקח הזה כבר אפשר היה ללמוד מאות שנים קודם לכן, בין במסעות הצלב, גירוש ספרד או פרעות חמליניצקי. כנראה היה צריך הלך רוח הומניסטי (חילוני) כדי להפנים את המסר הזה. ראו סעיף 2.
   
   
2. התורה אינה מגינה !
   לא ברמה הפיסית לפחות. בשואה (ובוואריאציות שונות לאורך כל ההיסטוריה) יראי ה' ושוקדי הגמרא יצאו מהעולם בהמוניהם דרך הארובות של מחנות ריכוז והשמדה. אלוהים לא התערב, אלא כאשר היהודים החליטו להקים לעצמם מדינה. זהו לקח שצר לי להיווכח שלא הופנם בחברה הדתית בכלל ובחרדית בפרט [2].
   
   
3. לעולם לא עוד!
   לא רק לנו, לכולם. אם ישנו ציווי שהופיע בשואה, הוא שלנו אסור לאפשר לרצח עם להתרחש שוב. כמדינה ואומה אנו מועלים יום יום בזיכרון השואה כאשר, מסיבות פוליטיות, איננו מכירים בשואה הארמנית, או לא מזעזעים את אמות הסיפים באו"ם על הפרות של זכויות האדם שיטתיות בסין, במדינות אפריקה ובמדינות ערב. ניכוס של השואה אלינו והפיכתה לאירוע על-היסטורי הופכת אותנו למצבות, אך כך אנו מאבדים את הרלוונטיות שלה לחיינו. לו ישראל היתה מוקיעה השקם וערב הפרת זכויות אדם ברחבי העולם, ולא רק משתמשת בשואה להצדיק את קיומה, מעטים היו מעיזים להכחיש אותה.[3]
   
   
4. תקומה
   הגענו לשלב שצידוקה היחיד של מדינת ישראל כמקלט לעם היהודי מתחיל להתפוגג. זהו דבר מבורך, כי כל עוד אנו חושבים על המדינה כעל מקלט גרידא, אנו מתייחסים אליה כאל עוד ארץ מַעֲבָר ומחפשים צידוק לקיומנו אצל הזולת. מה משותף לכל המקרים הבאים? :

• תג - מחיר יהודי ללא ענישה
• השתלטות ערבית על אדמות מדינה בנגב ובגליל
• העברת כספי ביטוח לאומי לאוכלוסיות עוינות או לא יצרניות.
• מימון המוני אברכים שאינם עובדים.
• אלימות של פליטים/מהגרים זרים בדרום תל-אביב
• התנצלות לטורקיה על "פגיעה" במשט לעזה – והמשך עוינות תורכית כלפינו
• אי הכרה בשואה הארמנית כדי לא לפגוע בתורכים (ראו סעיף 3 לעייל)
• חוסר מדיניות ברורה לגבי המשך שהייתנו ביהודה ושומרון
• חוסר תשתיות בכפרים הדרוזים
• בגידה בצד"ל.

רוב הנקודות שציינתי לעייל מתאפשרות עקב פאסיביות או הססנות שנובעת מחוסר אמונה בצדקת דרכה של הציונות. המדינה קיימת אך אין בה רוח. כשאנחנו כבר מדינה, מוטל עלינו גם להיות סוכנים של מגמה מוסרית. כך שכל עוד לא נחייה את מיתוס התקומה באמצעות ריבונות מלאה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ולא נקיים את יעודו המוסרי של העם הרי ימשיכו לערער על קיומה.

אני מייחל שיתקיימו בנו הפסוקים:

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.
וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.

כל החייל והחוסן  שאנו עדים להם היום הם חלק מברית הברית המוסרית של אבותינו:

וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו.

 

הערות

---

[1] כפי שכתבתי כאן, לדעתי זה תמיד היה העיקרון . התורה פונה לשכל הישר ואל המוסר כי להצדיק את עצמה.

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, ה' אֱלֹהָי:  לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים:  אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

[2] ראו את הטיעונים המופרכים, שאנו שומעים היום לאור ה"גזרות הנוראות" של שוויון בנטל, כיצד כביכול לימוד אינטנסיבי של התורה שווה ערך בהגנה על העם כמו שירות בצבא. כל זאת כאשר השואה עוד מהווה נדבך חשוב בתודעה החרדית – אך ללא כל מוסר השכל. אם התורה מגינה עלינו כעם, הרי זה בשימור הזהות היהודית בפני התבוללות רוחנית.

[3] יעמוד על הברכה משה פייגלין, שמעביר על המסר הזה השכם וערב.

Cain and Abel – Rebuilding Eden

Disclaimer:
I haven't (yet) read Yoram Hazony's book "Philosophy of the Hebrew Scripture"; this post is a response to his promotional video.

In the said video Hazony makes the following interesting claims:

(1)  God has commanded Adam and his descendants to toil and be involved agricultural work, while the land produces only thorns and thistles.

(2)  Cain is the more pious of the two brothers: he obeys God's decree (1) and it's his idea to bring sacrifices.

hence:

(3)  Cain is the archetype of the submissive mankind, that makes dictators and the like (I believe Ayn Rand would have named him 'collectivist')

on the other hand

(4)  Avel (Abel) is the shepherd, who, using his intelligence leads an easier life.

(5)  He refuses to follow Gods decree (1) and has his herds do the work for him.

(6)  Avel is the archetype of the individualists, who break away from submissive societies, while also promoting and bringing blessed change to mankind.

(7)  God likes Abel types, more that Cain types.

I would like to challenge some of these claims in order to present a broader view of this and other Biblical narratives.

הערה על הגישה ה"אנכית"– חולשת הדבקות

Well I live here with a woman and a child
the situation makes me kind of nervous.
Yes, I rise up from her arms, she says :
"I guess you call this love"; I call it service

… I was so easy to defeat, I was so easy to control,
I didn't even know there was a war.
Why don't you come on back to the war.

(— Leonard Cohen, There is a War)

______

ברשומה הקודמת, עיקר הביקורת שלי הופנתה כלפי הגישה ה"אופקית" שהפרידה בין תורה לדרך ארץ – ובכך עיוותה את את התורה, והפכה אותה ללא רלוונטית. ועם כל זאת גם הגישה ה"האנכית" לא חפה מבעיות.

לפני כ 3 חדשים פרסם אלחנן ניר מאמר "במקור ראשון" בשם "מות המתפלל". הוא העלה לסדר היום את תופעת עלוני השבת בבתי הכנסת, בהם רבים מן המתפללים מעבירים את זמנם בקריאת העלונים במקום להתפלל. רוב המגיבים באתר הודו שהתופעה נפוצה בעיקר בבתי כנסת אשכנזים-דתיים-לאומיים – הציבור הכי "אנכי" שמצליח, לכאורה, לשלב תורה עם דרך ארץ.  

אני שייך לציבור הזה, ואם ישנה סיבה לכך שכמעט איני קורא עלונים תוך כדי תפילה ומשתדל למעט בדיבור, זאת העובדה שאת "מורא מקדש" ספגתי מהתקופה שהתפללתי עם ציבורים "אופקיים": ספרדים וחסידי חב"ד. כאשר עברתי לעיר בה אני גר היום, וחיפשתי בתי כנסת, שיקול חשוב היה אווירת הרצינות שהייתה בהם – שהיא בהכרח הפוכה לדיבורים באמצע התפילה. היו כמה בתי כנסת שנפסלו לאחר תפילה או שתיים.

מדוע חסרה האינטנסיביות הראויה בקיום המצוות, ובעיקר בתפילה?

הדבר מובנה, לדעתי, ב"אנכית" עצמה. מאחר שאנכיות גורסת שאין ניגוד בין דרך ארץ לתורה, הרי שעלולה להיווצר אשליה נוחה ששתי הפעילויות הנ"ל הן שוות ערך. יתרה מכך, תלמוד תורה הופך לחלק מהשגרה של החיים: עבודה – לימודי חול – בילויים – משפחה. לא תמיד הוא יהיה בסדר העדיפות העליונה (יש הקוראים לזה התברגנות). באחת מהתגובות למאמר הנ"ל העירה אחת מהכותבות, שציבורים אחרים עדיין חשים שהם בגלות, ולכן התפילה וביה"כ שלהם מהווים מפלט מהמציאות. כשהם נכנסים לביה"כ הם חשים בקדושה שלו לעומת החול בחוץ.

פרשת ויצא תשע"ג. מדרש אפשרי של יונתן רזאל

מתוך פרשת השבוע:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ.
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים.

השיר של יונתן רזאל הוא ציטוט דבריו של יעקב אבינו. הוא מצטט מהפסוק האחרון רק את שתי המלים הראשונות, וכלל לא מזכיר את האיום של עשיו. לדעתי ייתכן שיש כאן מדרש מדהים (שמכוון לפנימיות של דברים), שהאיום שיש להציל ממנו הוא "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". כלומר: אחרי שיעקב חזר לארץ, מה שמאיים עליו הוא הפילוג הפנימי, ולא איום חיצוני. הפילוג הזה הוא גם שמאיים על ההבטחה של ה' להיטיב עמו.

על דרך ארץ ועל הרלוונטיות של התורה: מבחן מציאות

There is a war between the ones who say there is a war
and the ones who say there isn't.
(— Leonard Cohen, There is a War)

 

 

בשלב הזה אני מעוניין להראות כיצד ההבדלים בין שתי ההשקפות – האופקית והאנכית – באים לידי ביטוי במציאות חיינו בכמה נקודות בוחן. יש לזכור שוב, שמדובר בהכללה מסוימת, כך שבתחום אחד אדם יכול לדגול בגישה "אופקית" ובמשנהו ב"אנכית".

1. ידיעת חז"ל את המדעים, ולימודם

אין צורך להכביר מלים על גישת רבים מהראשונים (ככל הנראה רובם המכריע, ובעיקר הספרדים שבהם) על כך שחז"ל אינם ברי סמכא בכל הנוגע למדעים, ויש להפעיל שיקול דעת על פי ידע מעודכן [1]. בעלי הגישה הזאת הם כמובן "אנכיים" – המדע הוא חלק מ"דרך ארץ" ובשום פנים ואופן הוא לא מאיים על התורה או אמונת ישראל – אדרבא, יש מקום להכליל את מסקנותיו בעבודת השם (שהרי המדע הוא גם דרך לידיעת ה', אליבא הרמב"ם). הגישה הזאת נמשכה אצל הוגים מודרניים כגון הרש"ר הירש:

"הגע בעצמך אם למשל חכם כהחוקר הומבלד היה מגיע בזמנם ממסע ועדות בפיו על אדם המחובר לאדמה או עכבר חציו עפר וחציו בשר ונתקבלו הדברים בקרב העולם הנבקש מחז"ל שלא ידברו בחכמת התורה על דברים כאלו..? וכי קולר תלוי בחז"ל (כוונתו להאשימם במה שהתגלה כלא נכון) אשר בזמניהם היה זה במוסכמות חכמי הטבע ?"

למרות הנ"ל, התפתחה בחלק מהציבורים גישה הפוכה, לפיה לחז"ל כן היה ידע על-אנושי והם הטרימו את זמנם באלפי שנים. הגישה הזאת היא "אופקית" שכן היא גורסת שאם המדע המודרני סותר את דברי חז"ל אזי הוא מאיים על היהדות וככזה יש להימנע ללמוד אותו (לדוגמא שיטת חב"ד – שממשיכה לדבוק בתפיסה גיאוצנטרית בגלל 'פסיקותיו' של הרמב"ם בספר המדע [2]), או להוכיח שחז"ל כן הכירו את המציאות באופן מוחלט (ספרי המהפך של הרב זמיר כהן). הגישה הזאת באה בד בבד עם הבנה פשטנית של אגדות חז"ל כאילו הן מציאות ממש, כאילו לא קראו את מבוא הרמב"ם לפרק חלק במשנה.

להרחבת הנושא אני ממליץ לקרוא על פרשת נתן סליפקין ברחבי הרשת (בקצרה: הרב סליפקין מאמין באבולוציה וטוען שלחז"ל לא היה ידע מדעי המעודכן לזמנינו. למרות שהוא הסתמך על ראשונים, הרש"ר הירש ו"מכתב מאליהו", שורה של רבנים חרדיים קראו להחרמת ספריו). המעניין הוא שכאשר הוא טען להגנתו שהיו הוגים שהקדימו אותו, הרב אלישיב ענה (בערך) להם היה מותר לחשוב כך אך לנו לא.

תשובתו של הרב אליעזר ברקוביץ בנושא, שמלבד הסתמכותו על הראשונים שדעת ה' בהכרח נזקקת למדע, פונה לרובד ההכרחי שצריך ללמוד מדעים כדי לקיים מדינה יהודית, גם תעביר אותנו לנושא הבא, שהוא היחס למדינה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פאנל סיום של יום עיון בתנ"ך "בין אדם לא-להים"

שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד.
זהו אחד מהדיונים הכי מרתקים והחשובים ששמעתי.

על דרך ארץ ועל הרלוונטיות של התורה: חלוקה אופקית

למרות שרשומה זו עוסקת בחלוקה אופקית, איני יכול שלא להביא ציטוט "אנכי" מספר חדש של הרב אהרן ליכטנשטיין:

מחויבותנו היהודית הפרטית מיוסדת על גבי מחויבותנו האוניברסלית, ואין האדם יכול להתייחס רק ליסודות היהודיים הפרטיים ולהתעלם לחלוטין מאלה הכלליים והאוניברסליים. מכאן שבסרטוט יעדיו של בן תורה, רמת השאיפה הראשונית היא בעלת אופי כללי: להיות 'מענטש' (בן אדם), להיאחז בערכים אוניברסליים בסיסיים ולעמוד בדרישות הציווי האוניברסלי.

בטרם המשיך, עלי לציין שכל הסקירה שלי מבוססת על הכללה. רוב הקוראים ימצאו בתוך עצמם הן פן "אופקי", והן פן "אנכי" כפי שיתואר להלן.

כאמור, ברשומה הקודמת, תיארתי את הגישה ה"אנכית" שמבינה את התורה (והקדוּשה) כקומה רוחנית הנבנית, על גבי קומה של "דרך ארץ" (חוּלין). יסודות כמו "שכל ישר" ו"מוסר טבעי" אינם מנוגדים עקרונית לתורה. יתרה מכן קומת "דרך ארץ" הכרחית לקיום התורה עצמה.

כאן המקום שלציין שהמגזרים (שוב הכללה!) המגלמים גישה זו הם הדתיים הלאומיים והאורתודוקסיה המודרנית, על גווניהם.

 

חלוקה אופקית

התפיסה ה"האופקית" גורסת שתורה וקדושה מנוגדות ואף עוינות לחוֹל ואל דרך הארץ הנלווית אליו. אני קורא לה "אופקית" כי כאן התורה אינה קומה ע"ג דרך-ארץ, אלא שתיהן עומדות זו מול זו כהפכים כמעט: זה לעומת זה עשה האלוהים. (הקו החוצה הוא אנכי)

את ההדים הראשונים לגישה זו כבר אפשר למצוא במחלוקת המפורסמת בין רבי ישמעאל לרשב"י:

"ואספת דגנך" -מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל;

רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם". ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך וגו'."(ברכות לה:)

עיסוק בפרנסה נחשב לדרך ארץ, והוא מובן מעליו אצל רבי ישמעאל, שמתייחס אליה באהדה. רשב"י לעומתו רואה כיצד ההתעסקות בחולין באה בהכרח על חשבון התורה. עבורו דרך ארץ איננה עשיית רצונו של ה', אלא התורה בלבד (ולייתר דיוק: לימוד התורה) מהווה את עבודת ה' הבלעדית. עצם המציאות שצריך להתעסק במלאכות, נחשבת לרעה וסימן לירידה רוחנית.

 

הכוזרי

רבי יהודה הלוי, הוא כנראה המפורסם ביותר אצל הראשונים, שמקדם תפיסה "אופקית". ספרו הכוזרי מציג את היהודים כ"מין חמישי", אחרי דומם, צומח, חי ומדבר (אדם). אמנם ניתן לומר שמין חמישי מופיע על גבי המין הרביעי, הוא האדם, אך עצם זה שיש מין כזה (ויהודים הם כאלו מלידה), הרי שהוא מופרד הפרדה מהותית השאר. מאמר ראשון:

כו. אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רואֶה שֶׁתּורַתְכֶם אֵינָה נְתוּנָה כִּי אִם לָכֶם.
כז. אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן-הוּא, וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּות בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּובָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּורֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ [1]. וְאִלּוּ הָיָה חִיּוּב הַתּורָה מִפְּנֵי שֶׁבְּרָאָנוּ הָיָה שָׁוֶה בָּהּ הַלָּבָן וְהַשָּׁחור, כִּי הַכּל בְּרִיאותָיו. אַךְ הַתּורָה מִפְּנֵי שֶׁהוצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִתְחַבְּרוּת כְּבודו אֵלֵינוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ נִקְרָאִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם.

לט. אָמַר הֶחָבֵר: אֵינִי רוצֶה לומַר אֶלָּא מַעֲלָה תַפְרִיד אֶת בְּעָלֶיהָ פְּרִידָה עַצְמִית, כְּהִפָּרֵד הַצֶּמַח מִן הַדּומֵם וְהִפָּרֵד אָדָם מִן הַבְּהֵמָה, אֲבָל הַפְּרִידָה בְּרב וּמְעַט אֵין לָהּ תַּכְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פְּרִידָה מִקְרִית, וְאֵינָה מַעֲלָה עַל דֶּרֶךְ אֱמֶת.
מ. אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין מַעֲלָה בַמֻּרְגָּשִׁים יְתֵרָה עַל מַעֲלַת בְּנֵי אָדָם.
מא. אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִמָּצֵא אָדָם שֶׁיָּבא בָאֵשׁ וְלא יֻזַּק בּו, וְיַעֲמד מִבְּלִי מַאֲכָל וְלא יִרְעַב, וְיִהְיֶה לְפָנָיו זהַר שֶׁאֵין הָעַיִן יְכולָה לְהִסְתַּכֵּל בּו, וְלא יֶחֱלֶה וְלא יֶחֱלַשׁ, וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית יָמָיו, יָמוּת לִרְצונו, כְּמִי שֶׁיַּעֲלֶה עַל מִטָּתו לִישׁון, וְיִישַׁן בְּעֵת יָדוּעַ וּבְשָׁעָה יְדוּעָה, עִם יְדִיעַת הֶעָבַר וְהֶעָתִיד, מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה, הֲלא הַמַּעֲלָה הַזּאת נִפְרֶדֶת בְּעַצְמָהּ מִמַּעֲלַת בְּנֵי אָדָם.
מב. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הַמַּעֲלָה הַזּאת אֱלהִית מַלְאֲכוּתִית אִם הִיא נִמְצֵאת, וְזֶה מִדִּין הָעִנְיָן הָאֱלהִי לא מִן הַשִּׂכְלִי וְלא מִן הַנַּפְשִׁי וְלא מִן הַטִּבְעִי.

ועם כל זאת, לדעתי, עם הזמן התפתחו גישות יותר קיצוניות משל רבי יהודה הלוי, שכן הוא לא התייחס בשלילה גמורה לעולם הזה (הרי הוא גם היה משורר של שירי חול מובהקים).

על דרך ארץ ועל הרלוונטיות של התורה: חלוקה אנכית

את גרעין הרעיון המובא כאן קראתי לראשונה לפני כמה שנים במאמר של אריאל פינקלשטיין, ורק לאחרונה הבשיל לכדי רשומה.

ידועה אמירת חז"ל ידועה שדרך ארץ קדמה לתורה (ויקרא רבא). מה היא אותה דרך ארץ?

עיקר הנקודות העולות מתוך מאמרו של הרב יובל שרלו העוסק בה :

• שהביטוי "דרך ארץ" מקביל להתנהגות הטבעית היסודית של האדם המצוי, והוא מקיף את כל תחומי החיים, הכלכליים והחברתיים, חיי הפרנסה וישובו של עולם, החיים המוסריים וחיי אישות. צירוף הביטוי "טבעיות החיים" בכל מקום שם מופיע הביטוי "דרך ארץ" יאיר את משמעותו באור נכון.
• למעשה, הדבר מתאים מאוד להוראתו היסודית של הביטוי, כלומר: "דרך ארץ" - הדרך שהארץ נוהגת, כאשר מקורותיה של דרך ארץ זו נולדים מתוך המציאות הטבעית וההתנהגות הרגילה של תושבי הארץ. הדבר דומה מאוד להוראת הביטוי "עם הארץ", שהוא ביטוי הנראה מקביל ל"בעלי הקרקעות"…
  
  

לפי זה "דרך ארץ" היא הביטוי לחיים הנורמאליים הנהוגים בארץ. יש כמובן קושי מעשי לקבוע מהי אותה דרך הארץ, שכן דרך הארץ שונה מחברה לחברה, אולם קושי מעשי זה איננו יכול לבטל את עצם קיומה של דרך ארץ כללית ומוסכמת בתחומים רבים.

בשיעוריו, הרב אורי שרקי מסביר לא פעם את אמירת חז"ל הנ"ל באמצעות שילובה עם מאמר חז"ל נוסף:

זכה נעשית (התורה) לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המוות" (יומא עב:).

הוא מסביר שהמלה "זכה" היא מאותו שורש של "זך" וזיכוך". התורה מעצימה את אישיותו של הלומד. אם אדם ניגש לתורה ללא שזוכך בדרך ארץ – מוסר בסיסי, הרי שהתורה משחיתה אותו עוד יותר והורגת אותו. מאידך, אם אדם שהוא מוסרי שלא בהקשר דתי לומד תורה, הרי שהתורה תתקן אותו עוד יותר. החיים האמורים כאן הם כמובן דבקות בה' (ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום). המשמעות היא שהתורה אינה מבטאת את רצונו של הקב"ה אלא אם כן קדמה לה דרך ארץ.

כאן אני מעוניין להתייחס אל דרך הארץ על שתי מוקדיה הלא נפרדים: מוסר טבעי ושכל ישר. אמנם קשה להגדירם, אך בכל זאת לכל אדם ישנה תחושה ברורה במה מדובר.

לפי השיטות הנזכרות כאן, הבחנה מלאה בין תורה לדרך ארץ בלתי אפשרית ואף, כנראה, לא רצויה. ניתן להראות שגישה זו הייתה מקובלת גם על כמה וכמה ראשונים (רס"ג ורמב"ם – ראו להלן).

אני קורא לתיאור הנזכר כאן, "חלוקה אנכית" (שינויי עריכה) בין תורה לדרך ארץ (* שינויי עריכה :כלומר הקו המבדיל הוא אופקי). אצל האדם "הטוב" התורה היא רובד מאוחר שנרכש לאחר שכבר השתלם בדרך ארץ. עיקרה ההתייחסות חיובית לעולם וכלפי הקיום האנושי.

עד כמה קודמת דרך ארץ לתורה?

קודם כל על פי התורה עצמה השכל הישר ומוסר כללי מהווה קריטריון לאימותהּ (דברים ד'):

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי:  לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים:  אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

העמים, על חוכמתם ועם תחושת הצדק שלהם יעריכו את חוקי התורה, ויכבדו אותה ואת עם ישראל. אני מפנה כאן למאמר של דר' חיים משגב, שטוען עד כמה החוק הקדום, שלפני מתן תורה, מהווה תשתית לתורה עצמה, ולא במהרה היא משנה אותו.

הרס"ג פותח את ספרו "הנבחר באמונות ובדעות" בהכרזה הבאה, שאינה אלא הלל לה' על כך שחנן לאדם תבונה:

פתח מחברו ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל, האמת במובן האמיתות הברורה, המאמת לבני אדם מציאות נפשם בוודאות גמורה, ובאמצעותה מצאו את תחושותיהם מציאות וודאית, ובהם ידעו את ידיעותיהם ידיעה צודקת, ונסתלקו מהם בכך השיבושים, וסרו על ידי כך הספקות, ונתלבנו להם הראיות, ונזדככו להם ההוכחות. ישתבח מעל לכל תיאור נעלה ותהילה.

בהמשך הוא כותב מדוע צריך חקירה שכלית, וזאת כדי לאמת את מה שכתוב בתורה:

דע, יחנך ה' אתה המעיין בספר זה, כי מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בענייני אמונתנו הוא לשני עניינים: האחד כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה' בידיעה. והשני כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו בענייני אמונתנו.

הרס"ג מגדיל לעשות ואף טוען שגם ללא ההתגלות, ניתן היה באמצעות התבונה להגיע לידיעות שנמסרו בתורה:

ובהכרח צריך לספח לעניין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל ונאמר: אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, וכפי שהודיעם ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה, ועשה על כך מופתי האותות הגלויים לא המופתים השכליים? ונשיב בסיוע ה' יתעלה התשובה השלמה ונאמר, מפני שידוע לפני החכם שהלימודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת, עד אשר תשלם לנו המלאכה ויסתיים העסק בה. ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה מחמת חסרונם, ויש שלא יסתיים לו העסק בה מחמת קוצר רוחו, או שישתלטו עליו הספקות ויביאוהו במבוכה ויעצרוהו. ולפיכך שיחרר אותנו יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה, ושגר אלינו את שליחו, ומסרם לנו בדרך הודעה, והראנו בעינינו עליהם אותות ומופתים מה שלא ישלוט בהם ספק, ולא תמצא שום דרך לדחייתם.

הסיבה לכך שהקב"ה נתן לנו את התורה, אליבא הרס"ג, היא פשוט לחסוך טרחה וסבל של האנושות עד שהייתה מגיעה לתובנות הנכונות.

על שני מאורות ואל אחד

אתמול זכיתי להיות באחד מימי עיון בתנ"ך המתקיימים השבוע במכללת הרצוג וישיבת הר עציון. שיעור מרתק במיוחד היה של הרב יואל בן-נון – שה' ישלח לו רפואה שלמה ויזכהו ללמד ולהאהיב את התורה עוד שנים רבות. השיעור עסק בלוח העברי שמשלב חודשים ירחיים עם שנה שמשית. בקצרה: המועדים שקשורים ליציאת מצריים, החל מחג המצות חלים בתאריכים בתוך הלוח הירחי, ועם זאת מצוות "זכור את חודש האביב" מכריחה אותנו גם להצמיד אותם לעונות חקלאיות, המשתנות לפי השמש.

החשיבות של הלוח הכפול היא רבה וישנה הקבלה מסוימת בינו לבין מצוות השבת, שכן גם בו נאמרו שמירה וזכירה:

שמות יב'-יג':

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:.. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:

דברים, טז':

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:

האם כמו השבת הלוח מלמד את ייחוד האל? כיצד?

נראה שעמים עתיקים נהגו על פי הלוח הכפול, אך עם הזמן הם עברו ללוח השמשי הפשוט יותר שלא מצריך חישובים ועיבורים מסובכים. היוצאים מן הכלל היו הבבלים, שכן הקפידו על הלוח הכפול. הם עשו זאת מסיבות דתיות שכן גם השמש וגם הירח היו אלים, ולא רצו להפלות אחד על פני השני. ואמנם ,מצריים התנהלה רק על פי השמש ורע אל השמש היה ראש פנתיאון שם. כאשר יצאו ישראל ממצריים חלק מהמרד שלהם כלל גם מעבר אל לוח ירחי. עם זאת, היעד שלהם היה בארץ כנען, בה צריך להיות חקלאי, וכך גם הלוח השמש נדרש.

סיבה נוספת, והיא ההפוכה מזאת של הבבלים, הוא לא לתת הגמוניה לאחד מהמאורות וזיהויו עם האל. החקלאי העברי הקדום אמנם התנהל על פי השמש בכל אורחותיו, אך החגים העיקריים אילצו אותו להתחשב בירח – כך לא זוהה אלוהים עם אף אחד מגרמי השמיים והם עצמם לא נתפסו כאלוהיים. במקדש לדוגמא הקפידו להפנות את הגב אל השמש העולה במזרח, שכן ההיכל היה ממערב לעזרה. ההתנהלות עם מערכת של שני כוחות המכוונים אל עיקרון או אל אחד מזכירה לי את טעמו של הרמב"ם להימצאותם של שני כרובים בבית המקדש. מורה נבוכים ג/מ"ה:

ציווה יתעלה שיעשו על הארון צורת שני מלאכים כדי שמציאות המלאכים תהיה איתנה באמונת ההמון, שזאת דעה נכונה, שנייה לאמונה במציאות האלוה, והיא עיקרון לנבואה ולתורה ומבטלת עבודה זרה, כמו שהבהרנו. ולו היתה צורה אחת, כלומר, צורת כרוב אחד, היתה בכך התעיה והיו חושבים שזאת צורת האלוה שאותו עובדים, כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה, וכן (היו עשויים לחשוב) שהמלאך הוא פרט אחד, מה שהיה מביא במידת-מה לאמונה בשתי רשויות. ומכיוון שנעשו שני כרובים (שמות ל"ז, 7) עם האמירה המפורשת ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו', 4), התאפשר ביסוס הדעה שהמלאכים נמצאים ושהם מרובים, והושג ביטחון שלא יטעו לחשוב שהם אלוה שכן האלוה אחד והוא ברא את הריבוי הזה.

לפי הרמב"ם, הסיבה שישנם שני כרובים ולא אחד, הוא שלא יטעו ויחשבו שהם מיצגים את האל. כאשר נאמר שאל הוא אחד, אך רואים שני כרובים, אין חשש שיסגדו להם.

כך גם עם המאורות (שאליבא הרמב"ם הם שכלים = מלאכים*). המערכת המסובכת המתחשבת בשני המאורות מבטלת את העליונות של האחד על גבי השני, ומכוונת את התודעה אל משהו נשגב ומופשט.

*מעניין שהשמש והירח מיצגים על פי חז"ל את העיקרון הזכרי והנקבי בהתאמה שכן הלבנה מקבלת את אורה מהשמש. כך גם הכרובים – הן היו פסלים של ילד וילדה הפונים אחד אל השני. אלה ואלה מסמלים את הקשר בין עם ישראל לה'.

ל"ג בעומר תשע"ב

על פי שיעורים של הרב אורי שרקי.

ל"ג בעומר מגיע לקראת סוף מחזור של חגים שהחלו בפסח, דרך יום העצמאות ויסתיים ביום ירושלים. השנה כאשר אני מתבונן במחזור הימים האלו לבי נוקף אותי על כך שאני ממשיך מנהגי אבלות.

בימים ההם

ספירת העומר קשורה בתודעתנו במותם של תלמידי רבי עקיבא ובמנהגי האבלות שהשתרשו בעקבותיהם. התלמוד מספר שהם מתו כעונש על כך שלא נהגו כבוד איש ברעהו. ועם זאת מתוך אגרת רב שרירא גאון יש מקום להבין שמותם היה מסיבה אחרת

והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא , והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא , דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות ( סב , ב )

התלמידים מתו בגלל שמד. ככל הנראה מדובר בעצם מרד בר כוכבא או בנקמה שבאה בעקבותיו. כידוע רבי עקיבא היה מתומכיו העיקריים של המרד, ויש סיבה שתלמידיו הרבים נטלו בו חלק פעיל. לאור הסתירה כביכול בין התלמוד למסורת הגאונים, יש לקרוא את הנאמר בתלמוד בזהירות, ולנסות ולהבין מה משוקע בחומר האגדתי.

התלמוד מספר כמה אגדות על מלחמת בר כוכבא. לא כל החכמים ראו בעין יפה את תמיכתו של רבי עקיבא במרד. המעניין הוא שהם ביקשו לראות ניסים אך בר כוכבא לא סיפק אותם:

• בבלי סנהדרין צ"ג ע"ב:

בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן: אנא משיח! אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין. נחזי אנן, אי  מורח ודאין. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין, קטלוהו.

[תרגום - בר כוזיבא מלך שתי שנים ומחצה. אמר לחכמים: אני משיח! אמרו לו חכמים, במשיח כתוב שדן על פי חוש הריח. נראה אם יכול לדון על פי חוש הריח. כיון שראו שאינו יכול לדון  על פי חוש הריח קטלו אותו.]

• ירושלמי, תעניות פ"ד ע"ד;:

תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה רבי היה דורש "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז) דרך כוזבה מיעקב. רבי עקיבה הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא. א"ל ר' יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא" [1]

הקטע הראשון הוא כמובן אגדתי, שכן מי שקטל את בר כוכבא היו הרומאים, אך נראה שהקטילה המדוברת של החכמים היא הסרת התמיכה ממנו משום שלא עמד בדרישות הנסיות. יש לשים לב לגרסת הבבלי שבר כוכבא קרא לעצמו משיח לעומת הירושלמי שמייחס את הזיהוי המשיחי לרבי עקיבא. מדוע רבי עקיבא תמך בו?  (איכה רבתי ב'):

• אמר ר' יוחנן: שמונים אלף תוקעי קרנות היו צרים על ביתר והיה שם בן כוזיבא. והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע. שלחו לו חכמים: "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?" אמר להם: "והיאך יבדקו?" אמרו לו: "כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מלבנון אל יכתב באיסטרטיא שלך". והיו לו מאתיים אלף כך ומאתיים אלף כך. והיה אדרינוס שולח עליהם גיסות והם יוצאים והורגים בהם.

• פעם אחת כשיצאו למלחמה פגע בהם זקן אחד, אמר להם: "אלוהיכם בסעדכם!". הכשילם פיהם ואמרו לו: "לא יסעד ולא יכסוף, "הלוא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" (תהילים ק י"ב)

• ומה היה כוחו של בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחת מארכובותיו וזורקן והורג בהן כמה נפשות ועל זה אמר רבי עקיבא כך (איכ"ר ב).

רבי עקיבא לא ציפה לניסים אלא התרשם מיכולותיו הפיסיות והמלחמתיות של בר כוכבא. גם כאן יש קטע אגדתי על בר כוכבא שזורק את הבליסטראות חזרה על הרומאים. ככל הנראה מדובר ביכולתו ללמוד שיטות לחימה מהרומאים ולהשתמש בהם נגדם. ידוע שלאחר כמה מערכות הרומאים (שאיבדו 2 מתוך 28 לגינות שלהם) לא יצאו לקרבות חזיתיים מול כוחותיו, אלא פתחו במלחמת התשה.

Yoram Hazony's Truth and Being in the Hebrew Bible

I've recently stumbled upon Yoram Hazony's important lecture in the "The Bible and Philosophy" conference. It touches many ideas that I've encountered while studying  Biblical Thought, either through R' Eliezer Berkovits' work or others like R' Yoel Bin-Nun and R' Yuval Cherlow. The main idea which I agree with, is that according to ancient Hebrew worldview, reality was quite fluid, and that there is no such thing as static being, in full negation with Greek philosophy (especially Aristotelian). This idea was essential for us when we investigated the meaning of the Tetragrammaton (YHWH – יהו"ה ) on this page.

Another important idea (already observed and maybe given to Hazony by Ethan Dor-Shav here), that "davar" דבר is never a concrete thing – but always related to speech.

That being said, I'm not sure I can agree with what he claimed in 12:34 – 13:50 that God is also changing. He bases it on Exodus 3/13-14. He rightly claims that the name give is "I WILL BE" and not "I AM".

13 And Moses said unto Elohim: 'Behold, when I come unto the children of Israel, and shall say unto them: The Elohim of your fathers hath sent me unto you; and they shall say to me: What is His name? what shall I say unto them?' 14 And Elohim said unto Moses: 'I WILL BE WHAT I WILL BE; and He said: 'Thus shalt thou say unto the children of Israel: I WILL BE hath sent me unto you.'

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.  יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

However, as Rabbi Berkovits mentioned [1], "I WILL BE" is correctly understood by the Talmudic Rabbis as God's involvement with history [2]. That means that  "I WILL BE" should be understood as an ethical claim, rather than just a theological one. Moses is asking to know God's name which is His manifestation (see Man and God – a summary). Therefore, "I WILL BE" does not speak about a changing essence but a changing understanding of His involvement. Since our understanding is changing, so is his name, because it's we humans who are doing the naming. [3]

comments

---

[1] God, Man and History, pg. 171

[2] rather the common-yet-wrong translation "I AM", the Rabbis rightly made a derash:

tell them that as have been with them in this subjugation, so shall I will be with them in their future subjugations (Berachot, 9/b)

[3] Because I think that most Biblical passages deal with ethics, rather than with metaphysics, I didn't rely on Malachi 3/6, which according to the context of the whole chapter talks in ethical terms rather than theological (I therefore think that the translation is misleading):

For I YHWH hasn't changed; and ye, O sons of Jacob, are not consumed.

כִּי אֲנִי יְהוָה, לֹא שָׁנִיתִי; וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב, לֹא כְלִיתֶם

מרכזיות או אי מרכזיות האדם

אני עדיין תחת השפעת הספר "סודותיו של מורה נבוכים" של מיכה גודמן…
לפני כשבועיים נקראתי לשירות מילואים קצרצר. אחד מהדברים הנפלאים המתאפשרים באימוני השטח הוא התבוננות בשמי הלילה ללא "זיהום אור" עירוני. כיום אנו מסתכלים בשמיים ונראה שיש לנו מושג כלשהו לגבי ממדי היקום. אך לא מזמן קראתי שלאחר גילוי החומר האפל והאנרגיה האפילה ביקום (שחוץ מקיומם המשוער אין לנו כל תצפיות), הרי שההבנה העדכנית שלנו "הצטמצמה" לכדי 4% – 6% תופעות מהיקום בלבד!

מאחר ואין לי ידע על מה שמאחורי הפרגוד (ומה למעלה ומה למטה), לאחרונה אני מזדהה יותר יותר ויותר עם הרמב"ם, שבעודו אוחז בקוסמולוגיה תלמאית גיאוצנטרית, הבין שאכן האדם איננו תכלית הקיום כולו:

בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו, ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים--מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא; ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו, כשיערוך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגלמים, שלא נתחברו בגולם כלל. וימצא עצמו, שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר.
(הלכות יסודי התורה פרק ד/יט)

לכן בעינַי הדעה הנכונה בהתאם לאמונות התורה, והמתאימה לדעות העיוניות, היא שאין להאמין שכּל הנמצאים הם בשביל מציאות האדם, אלא אף שאר הנמצאים מכוונים לעצמם ולא בשביל דבר אחר…
אל תטעה בלבך ותחשוב שהגלגלים⁵⁰ והמלאכים⁵¹ הובאו לידי מציאות בשבילנו, שהרי הבהיר לנו את ערכנו: הן גוים כמר מדלי (ישעיה מ', 15). התבונן אפוא בעצמך ובעצם הגלגלים, הכוכבים והשׂכלים הנבדלים. אז תתברר לך האמת ותדע שהאדם הוא השלם והנכבד מבין מה שהתהווה מן החומר הזה, אך לא יותר. וכאשר משווים את מציאותו אל מציאות הגלגלים, כל שכּן אל מציאות (השׂכלים) הנבדלים, הוא בזוי מאוד מאוד. נאמר: הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישׂים תָּהֳלָה.
(מו"נ ג/י"ג)

לדעתי, דווקא הרעיון הזה, על רקע תקופתו (הן הפילוסופית והן היהודית) הוא מהישגיו הגדולים של הרמב"ם, וממנו ניתן להשליך על כלל השקפתו [1]. יש להקדים אם זאת, שבזמנו היקום היה קטן בהרבה [2] אך גרמי השמיים היו תבוניים ו"איכותיים" יותר מהאדם כי הייתה בהם דעת ה' מלאה יותר. התנועה הסיבובית (המושלמת) שלהם נגרמה מרצונם להתדמות לו. היום היקום גדול לאין שיעור, ואמנם הכוכבים הנם גושי חומר לוהט הצפים בחלל, אך לדעתי לאחר גילוי חוקי הפיסיקה (ע"י ניוטון, איינשטיין ושות') הרי שהיקום שלנו מלא הרמוניה ("צדק" ו"אמונה" בלשון המקרא) .

אצל האדם הדתי ישנה נטייה מטרידה לחפש את ה' רק בתורה, ולא להרים את עיניים לשמיים לראות מי ברא כל אלה. אמנם ההשגחה הפרטית/ניסית עשויה להימצא בפסגת שאיפותיו של האדם (החסר אמונה ע"פ הרמב"ם – לפחות על פי כמה פרשניות). הרי שאי אפשר להשליך את ההנהגה הטבעית אחר גוונו. היקום הוא הרי התגלותו המתמדת של הוי"ה שהוא הרוח המניעה את היקום. אלוהים פשוט גדול מדי ואת מטרותיו (אם בכלל ניתן לדבר על דבר מעין זה) לא נוכל כלל להשיג. יתר על כן, על פי הרמב"ם, ההשגחה הפרטית מתגברת דווקא ככל שדעת ה' גדלה; ודעת ה' אין משיגים אלא באמצעות התבוננות ביקום ולימוד דרכי ה' ממנו. אם מיכה גודמן צודק בהבנתו את מורה הנבוכים, הרי שלפי הרמב"ם משה רבינו כתב את תורתו תוך התבוננות נבואית (שהיא עצמה תוצר לא קטן של מאמץ אנושי), בדרכי האל ביקום (מו"נ א/נד):

בקשתו (של משה) לדעת את תאריו, היא מה שאמר: הודיעני נא את דרכיך ואדעך [למען אמצא חן בעיניך...] (שמות ל"ג, 13). התבונן אֵילו דברים מופלאים³ כלולים באמרה זאת! שהוא אומר: הודיעני נא את דרכיך ואדעך הוא ראיה לכך שהאל יתעלה נודע בתאריו, כי כאשר ידע את הדרכים ידע אותו. דבריו: למען אמצא חן בעיניך הם ראיה לכך שמי שיודע את האל הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם ומתפלל בלבד⁴. יתר על כן, כל היודע אותו הוא הרצוי והמקורב, וכל שאינו יודע אותו הוא השנוא והמורחק. לפי מידת הידיעה ואי-הידיעה יהיו שביעות הרצון והשנאה, הקרבה והריחוק⁵…

ואִילו דבריו: כל טובי רומזים שהציג לפניו את הנמצאים כולם, שעליהם נאמר: וירא אלהים את כל אשר עשֹה והנה טוב מאֹד (בראשית א', 31). ב"הציג לפניו" כוונתי שהשׂיג את טבעם והתקשרותם זה בזה, כך שהוא ידע את הנהגתו [של האל] אותם, כיצד היא בכלל ובפרט…

הוא הצטמצם בהזכרת שלוש-עשֹרה מידות אלה, אף-על-פי שהוא השׂיג את כל טובו, כלומר, את כל מעשׂיו, מפני שאלה הם המעשׂים היוצאים מלפניו יתעלה באשר להבאת בני-האדם לידי מציאות והנהגתם. זאת היתה המטרה האחרונה של שאלתו, שהרי השלמת הדברים: ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה (שמות ל"ג, 13) אשר אני צריך להנהיגם במעשׂים שאתדמה בהם במעשׂיך בהנהגתם¹³.
הרי שהתברר לך שהדרכים והמידות הם [עניין] אחד, והם המעשׂים היוצאים מלפניו יתעלה בעולם. כל אימת שמשיגים מעשׂה אחד ממעשׂיו, מתארים אותו יתעלה בתואר שממנו נובע אותו מעשׂה, והוא קרוי בשם הגזור מאותו מעשׂה.

משמע, שהתורה, שמהווה קשר בין האומה לאל היא נגזרת אנושית של ההנהגה הטבעית. כלומר, אם היא עוזרת להשפיע גם השגחה פרטית, הרי שהיא תת-מערכת של דרכיו "הרגילות" של האל שגם העניק לאדם בחירה חופשית ללכת בדרכיו.

לעניות דעתי זהו עקרון הייחוד של האל ביהדות, כפי שעמדתי על ברשומות קודמות (על משמעות מושגים במקרא). הן ההשגחה הפרטית (אלוהים) והן השגחה טבעית (הוי"ה) הן אחת. מאוד ייתכן שהאדם לא יזהה אותן ככאלו, אלא יפריד אותן בדעתו הקצרה, אך אם הבורא באמת אחד, הרי שהאדם לא רשאי להזניח אף תחום ידע.

(בע"ה ברשומות עתידיות אביא עוד כמה רעיונות שצפים בי לאחר שקראתי את ספרו של גודמן)

 

הערות

---

[1] אין צורך להכביר מלים על כך שדעותיו זכו ל"אהדה" רבה. אחד מהאחרונים שתקף אותו היה הרב יעב"ץ, שטען שהוא הושפע יתר על המידה מהפילוסופיה. אסמוך יתדותיי בראי"ה קוק שיצא להגנתו באגרותיו:

בדבר תכלית הבריאה שהרמב"ם כתב שאין לצייר שהכל הוא רק בשביל האדם אלא שיש מגמה עליונה של ההויה כולה הידועה רק ליוצרה, הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההויה כולה בכללותה רק לצורך האדם אין (!) זה יסוד התורה עומדת עליו. כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם, ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו, לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד, שחשבו שכל עיקר האמונה מושרש הוא רק על היות האדם מרכז היש כולו. ובעת שהציור היה שהארץ עומדת באמצע והגלגלים סובבים עליה, היה ציור זה נח להתקבל, אבל עכשיו שהציור נתרחב עד כדי התפיסה שכל הכדור הארצי כולו לא נחשב כ"א כמו גרגיר קטן בתהום אין סופי, באו מזה לכפירה מוחלטת. ועל כן צריכים אנו להתפאר בהשקפתו של רבינו שהציל את מעמד האמונה בכללותו במה שהורה שגם אם נאמר שהתכלית של כל ההויה הוא כולל יותר ממין האדם, בכל זאת יש מקום לתורה ואמונה. וכן הוא דרכו של רבינו תמיד, לבנות את יסודות האמונה על בסיסים חזקים מה שאי אפשר לפחות מהם, וכמו שהחליט לבאר את מציאות השם יתברך, דוקא על יסוד הקדמות, מפני שעל פי יסוד החידוש הוא דבר יותר פשוט להוכיח את ההכרח של המחדש ברוך הוא, ועל כן הראה שגם לפי שיטת הקדמות גם כן יסוד היסודות של מציאות השם יתברך איתן הוא. וכמו כן עשה בדבר התכלית ; שלפי אותה ההשקפה שהאדם לבדו הוא תכלית כל היש הלא פשוט הוא שיש מקום לתורה ואמונה, אבל לפי אותה השיטה המרחיבה ומרחיקה את התכלית הכללית יותר מגבול האדם, הרי יש מקום לטועים לטעות. בשביל כך החליט רבינו להוכיח שאנו יכולים להסכים שהתכלית הכללית היא מתרחבת על כל ההויה כולה, ומכל מקום התורה והאמונה הן בטהרתן עומדות על יסוד בל ימוט. ובכלל אין להחליט בשאלה כללית מופשטת כזאת שהיא נתנה להקבע בתור שיטה של אמונה בישראל,

[2] מו"נ נבוכים ג/יד:

מן הדברים שראוי לאדם גם כן להתבונן בהם, כדי שיֵדע את ערך עצמו ולא יטעה, הוא מה שהתברר בדבר מידותיהם של הגלגלים והכוכבים ומידותיהם של המרחקים שבינם לבינינו¹. כי, מכיוון שהתבררו מידותיהם של כל המרחקים ביחס למחצית קוטר הארץ, והיקף הארץ ידוע, ומחצית קוטרה ידועה, נעשׂו כל המרחקים ידועים². הוכח מופתית שהמרחק בין מרכז הארץ לבין קודקוד גלגל שבתאי הוא מהלך שמונת אלפים שבע מאות שנה בקירוב, כשכּל שנה שלוש מאות שישים וחמישה יום³ והולכים בכל יום ארבעים מיל מן המילין שלנו שעל-פי התורה⁴. כל מיל הוא אלפיים אמות רגילות⁵.
התבונן אפוא במרחק הגדול המדהים הזה.

חישוב קצר של המרחק לשבתאי (שבזמנו היה קרוב לקצה יכולת החישוב שלהם) במושגינו (באדיבות מנוע חישוב Wolfram Alpha):

(אמה = 0.45m כפי שיטת הרמב"ם :-) ) ;

 =

היום אנו יודעים שהמרחק גדול בסדר גודל שלם:

כבוד אלוהים – גלגול סודות התורה

גַּם-אֵלֶּה, מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה-- אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ, אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה.
כְּבֹד אֱלוֹהִים, הַסְתֵּר דָּבָר; וּכְבֹד מְלָכִים, חֲקֹר דָּבָר. (משלי כה')

לאחרונה התחלתי לקרוא את ספרו של מיכה גודמן "סודותיו של מורה נבוכים". כעת רק קראתי את המבוא, המתאר כיצד מבנהו המורכב של המו"נ מאפשר הן לגלות את סודות התורה ובו בעת להסתירם. לו קראתי את המבוא הזה דייני! הדברים הבאים הם פיתוח מסוים של מבוא הספר.

 

כיצד מועברים סודות התורה מרב לתלמיד?

על רבי יוחנן בן זכאי נאמר ב-בבא-בתרא קלד/א :

תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן…גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וקלין וחמורין וגזרות שוות ותקופות וגמטריאות ומשלות כובסים ומשלות שועלים שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת ודבר גדול ודבר קטן. דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הויות דאביי ורבא

הריב"ז הוא שריד לתקופת הזוהר של המקדש ובית הלל (הזוג האחרון) הנוצר בתוכו את כל התורה כולה וכן בעל ידע כללי עצום (עוד נחזור לנקודה זו). את החלק הנגלה של התורה (דבר קטן) הריב"ז מעביר הלאה לחמשת תלמידיו שהיוו את התשתית של הסנהדרין המתחדשת ביבנה. ומה עם "דבר גדול"? הרי על פי מסכת חגיגה לא פשוט להעביר אותה הלאה:

בתוספתא מסכת חגיגה פרק ב' ישנה הנחייה כיצד מלמדים חומר "בעייתי":

אין דורשין בעריות בשלשה אבל דורשין בשניםף ולא במעשה בראשית בשנים אבל דורשין ביחיד; ולא במרכבה ביחיד אא"כ היה חכם מבין מדעתו

עריות שהן נושא נגלה אך טעון (מינית) מוסרים לקבוצה קטנה (שני תלמידים לכל היותר) כל פעם כדי שלא יתפתח דיון מיותר שיסיט את תשומת לב התלמידים. בראשית ומרכבה הם נושאים אזוטריים ולכן מיועדים לקבוצה מצומצמת יותר של תלמידים מובחרים. מעשה מרכבה לא נלמד כלל. וכאן כבר מצורפת אזהרה חמורה:

וכל המסתכל בארבעה דברים, רתוי לו כאילו לא בא לעולם--מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם.

לימוד לא נכון של של נושאים אלו מסוכן. מדוע? נראה שיש גבול ליכולת של שכל האנושי להסיק מסקנות מהמציאות אל מה שמעבר לה. על כן חייבת להיות העברה של מסורת נבואית אמיתית כדי שלא יתפתחו השערות מזיקות.

ובכל זאת כיצד מוסרים את מסורת המרכבה?

פרשת וירא תשע"ב: ביקור שלושת המלאכים חזיון או מציאות?

מבוא

ברשומה על פרשת בלק הזכרתי את דעתו של הרמב"ם שבכל מקום בו רואה הנביא מלאך – אין זה בהקיץ אלא בחלום/חיזיון. דבריו גם מכוונים לפרשתנו (מו"נ ב/מ"ב):

יש שהוא רואה מלאך, ויש שהוא שומע את המדבר אליו ואינו רואה מישהו מדבר. ויש שהוא רואה דמות אדם מדברת אליו ואחרי-כן מתברר לו שאותו מדבר הוא מלאך. באופן זה של נבואה הוא מציין שראה בן-אדם עושה או מדבר ואחרי-כן ידע שהוא מלאך.
בעיקרון גדול זה נקט אחד החכמים ז"ל, יתרה מזאת, גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, כלפי הכתוב בתורה: וירא אליו ה' באלני ממרא [...וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו...] (בראשית י"ח, 1-2). הוא הקדים דברים שמשמעותם שהאל התגלה לו. אחרי-כן החל מסביר כיצד היתה צורת אותה התגלות

על פי הרמב"ם, הפסוק הראשון הוא כותרת המודיעה שה' נגלה לאברהם. הפסוקים הבאים, מפרטים את אופן ההתגלות.[1]

בפרשתנו, דברי המורה כלל לא מצאו חן בעיני הרמב"ן:

ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה ואיך היתה המראה הזאת כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר איך אמר "וירא אליו ה'" כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה וככה לא נמצא בכל הנבואות והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר וגם לא צחקה שרה רק הכל מראה ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות לו כל זה…

והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט כי לא באו המלאכים אל ביתו ולא אפה להם מצות ויאכלו אבל הכל היה מראה…

וכל הפרשה כלה מראה וישאר לוט בסדום אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם והמאמרים בכל דבר ודבר מראה ואלה דברים סותרים הכתוב אסור לשומעם אף כי להאמין בהם [!]

עיקר קצפו של הרמב"ן יצא על כך שאם אמנם מדובר בחיזיון, הרי שהוא מפורט מדי וכולל לכאורה פרטים לא חשובים כדי להעביר מסר לאברהם. כמו כן לא ניתן להסביר את מהפכת סדום ועמורה כחיזיון, שכן זה קרה במציאות.

לאחר ששבוע שעבר ישבתי על המדוכה, הגעתי למסקנה שלפחות בפרשה זו, דווקא גישתו של הרמב"ם סבירה. נעזרתי בהערות בחומש "תורת חיים" של מוסד הרב קוק וכן במאמר של הרב ברני פוקס. את המהלך חילקתי לשני חלקים. האחד זה למנות את הקשיים אם אנו מניחים שביקור המלאכים היה במציאות "פיסית"; השני להסביר את ביקור המלאכים בסדום לאור גישתו של הרמב"ם שבכל זאת מדובר בחיזיון.