גשמי קיץ (4)

את הרשומה הקודמת סיימתי עם סקירה קצרה שהציגה את כישלון המלוכה בישראל, שנבעה מהפיכת השלטון למטרה במקום אמצעי. הכישלון הזה לא שייך לעם ישראל בלבד, אלא הוא חלק מדברי ימי כלל האנושות. כבעלי תודעה היסטורית, אפשר לראות בנקל שחיים ברפובליקה עם ממשלה נבחרת עדיפים לאין ערוך על פני מדינות עם שלטון ריכוזי. כזה הוא המצב ב – 200 שנה האחרונות. לא בכדי שבמערב הייתה התפתחות מדינית שביטלה בפועל (דה-פאקטו) את מוסד המלוכה.

לאור זאת יש לשאול שוב: לאור הניסיון המצטבר של האנושות האמנם יש חובה (היום) למנות מלך כפי שהיה נהוג בעבר, על כל גינוניו וסמכויותיו שבכוחן להשחית? האם יש מקום למדינה ריכוזית?

גשמי קיץ (3)

רק כתוספת לעניין אחריות האישית שהעליתי ברשומה הקודמת: בפירושו לפרשת המלך, דון יצחק אברבנאל מביא את דעתו של הר"ן מדוע חטא העם ברצותו מלך (אמנם אברבנאל דוחה אותה , אך היא חשובה לדיון):

והדעת הד׳ הוא להר״ן שכתב שכפי השורה היה דבר המשפט התמידי מסור לשופטים  ועניין המלחמות מסור למלכים. שישראל חטאו  במה ששאלו מלך לשפוט, כי אלו שאלוהו סתם  או להילחם, לא היה רע בעיני ה׳ גם בעיני שמואל.

על פי הר"ן, טבעי הוא שצריך מנהיג כדי לאגד את העם ולנהל מלחמות עם אויביו. אך הסכנה היא כאשר המנהיג הזה מקבל לידיו גם סמכויות שיפוטיות, שעד כה היו מבוזרות בין השבטים. יש כאן, כאמור, מעיין התנערות של העם מהמנהיגים המקומיים ואף מאחריותו שלו לניהול ענייניו הפנימיים.

2. על דמות המלך (המשך מרשומה קודמת)

התורה מצווה בדברים יז:

יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. 

טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. 

כך פותחת התורה את הציווי להמליך מלך. עם זאת לא ניתן להתעלם מהנימה הביקורתית על "ככל הגויים". בד"כ בתורה, וביתר שאת בספר דברים שנכתב ערב הכניסה לארץ, הגויים נזכרים בהקשרים שליליים:

על דרך ארץ ועל הרלוונטיות של התורה: מבחן מציאות

There is a war between the ones who say there is a war
and the ones who say there isn't.
(— Leonard Cohen, There is a War)

 

 

בשלב הזה אני מעוניין להראות כיצד ההבדלים בין שתי ההשקפות – האופקית והאנכית – באים לידי ביטוי במציאות חיינו בכמה נקודות בוחן. יש לזכור שוב, שמדובר בהכללה מסוימת, כך שבתחום אחד אדם יכול לדגול בגישה "אופקית" ובמשנהו ב"אנכית".

1. ידיעת חז"ל את המדעים, ולימודם

אין צורך להכביר מלים על גישת רבים מהראשונים (ככל הנראה רובם המכריע, ובעיקר הספרדים שבהם) על כך שחז"ל אינם ברי סמכא בכל הנוגע למדעים, ויש להפעיל שיקול דעת על פי ידע מעודכן [1]. בעלי הגישה הזאת הם כמובן "אנכיים" – המדע הוא חלק מ"דרך ארץ" ובשום פנים ואופן הוא לא מאיים על התורה או אמונת ישראל – אדרבא, יש מקום להכליל את מסקנותיו בעבודת השם (שהרי המדע הוא גם דרך לידיעת ה', אליבא הרמב"ם). הגישה הזאת נמשכה אצל הוגים מודרניים כגון הרש"ר הירש:

"הגע בעצמך אם למשל חכם כהחוקר הומבלד היה מגיע בזמנם ממסע ועדות בפיו על אדם המחובר לאדמה או עכבר חציו עפר וחציו בשר ונתקבלו הדברים בקרב העולם הנבקש מחז"ל שלא ידברו בחכמת התורה על דברים כאלו..? וכי קולר תלוי בחז"ל (כוונתו להאשימם במה שהתגלה כלא נכון) אשר בזמניהם היה זה במוסכמות חכמי הטבע ?"

למרות הנ"ל, התפתחה בחלק מהציבורים גישה הפוכה, לפיה לחז"ל כן היה ידע על-אנושי והם הטרימו את זמנם באלפי שנים. הגישה הזאת היא "אופקית" שכן היא גורסת שאם המדע המודרני סותר את דברי חז"ל אזי הוא מאיים על היהדות וככזה יש להימנע ללמוד אותו (לדוגמא שיטת חב"ד – שממשיכה לדבוק בתפיסה גיאוצנטרית בגלל 'פסיקותיו' של הרמב"ם בספר המדע [2]), או להוכיח שחז"ל כן הכירו את המציאות באופן מוחלט (ספרי המהפך של הרב זמיר כהן). הגישה הזאת באה בד בבד עם הבנה פשטנית של אגדות חז"ל כאילו הן מציאות ממש, כאילו לא קראו את מבוא הרמב"ם לפרק חלק במשנה.

להרחבת הנושא אני ממליץ לקרוא על פרשת נתן סליפקין ברחבי הרשת (בקצרה: הרב סליפקין מאמין באבולוציה וטוען שלחז"ל לא היה ידע מדעי המעודכן לזמנינו. למרות שהוא הסתמך על ראשונים, הרש"ר הירש ו"מכתב מאליהו", שורה של רבנים חרדיים קראו להחרמת ספריו). המעניין הוא שכאשר הוא טען להגנתו שהיו הוגים שהקדימו אותו, הרב אלישיב ענה (בערך) להם היה מותר לחשוב כך אך לנו לא.

תשובתו של הרב אליעזר ברקוביץ בנושא, שמלבד הסתמכותו על הראשונים שדעת ה' בהכרח נזקקת למדע, פונה לרובד ההכרחי שצריך ללמוד מדעים כדי לקיים מדינה יהודית, גם תעביר אותנו לנושא הבא, שהוא היחס למדינה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פאנל סיום של יום עיון בתנ"ך "בין אדם לא-להים"

שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד.
זהו אחד מהדיונים הכי מרתקים והחשובים ששמעתי.

על דרך ארץ ועל הרלוונטיות של התורה: חלוקה אנכית

את גרעין הרעיון המובא כאן קראתי לראשונה לפני כמה שנים במאמר של אריאל פינקלשטיין, ורק לאחרונה הבשיל לכדי רשומה.

ידועה אמירת חז"ל ידועה שדרך ארץ קדמה לתורה (ויקרא רבא). מה היא אותה דרך ארץ?

עיקר הנקודות העולות מתוך מאמרו של הרב יובל שרלו העוסק בה :

• שהביטוי "דרך ארץ" מקביל להתנהגות הטבעית היסודית של האדם המצוי, והוא מקיף את כל תחומי החיים, הכלכליים והחברתיים, חיי הפרנסה וישובו של עולם, החיים המוסריים וחיי אישות. צירוף הביטוי "טבעיות החיים" בכל מקום שם מופיע הביטוי "דרך ארץ" יאיר את משמעותו באור נכון.
• למעשה, הדבר מתאים מאוד להוראתו היסודית של הביטוי, כלומר: "דרך ארץ" - הדרך שהארץ נוהגת, כאשר מקורותיה של דרך ארץ זו נולדים מתוך המציאות הטבעית וההתנהגות הרגילה של תושבי הארץ. הדבר דומה מאוד להוראת הביטוי "עם הארץ", שהוא ביטוי הנראה מקביל ל"בעלי הקרקעות"…
  
  

לפי זה "דרך ארץ" היא הביטוי לחיים הנורמאליים הנהוגים בארץ. יש כמובן קושי מעשי לקבוע מהי אותה דרך הארץ, שכן דרך הארץ שונה מחברה לחברה, אולם קושי מעשי זה איננו יכול לבטל את עצם קיומה של דרך ארץ כללית ומוסכמת בתחומים רבים.

בשיעוריו, הרב אורי שרקי מסביר לא פעם את אמירת חז"ל הנ"ל באמצעות שילובה עם מאמר חז"ל נוסף:

זכה נעשית (התורה) לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המוות" (יומא עב:).

הוא מסביר שהמלה "זכה" היא מאותו שורש של "זך" וזיכוך". התורה מעצימה את אישיותו של הלומד. אם אדם ניגש לתורה ללא שזוכך בדרך ארץ – מוסר בסיסי, הרי שהתורה משחיתה אותו עוד יותר והורגת אותו. מאידך, אם אדם שהוא מוסרי שלא בהקשר דתי לומד תורה, הרי שהתורה תתקן אותו עוד יותר. החיים האמורים כאן הם כמובן דבקות בה' (ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום). המשמעות היא שהתורה אינה מבטאת את רצונו של הקב"ה אלא אם כן קדמה לה דרך ארץ.

כאן אני מעוניין להתייחס אל דרך הארץ על שתי מוקדיה הלא נפרדים: מוסר טבעי ושכל ישר. אמנם קשה להגדירם, אך בכל זאת לכל אדם ישנה תחושה ברורה במה מדובר.

לפי השיטות הנזכרות כאן, הבחנה מלאה בין תורה לדרך ארץ בלתי אפשרית ואף, כנראה, לא רצויה. ניתן להראות שגישה זו הייתה מקובלת גם על כמה וכמה ראשונים (רס"ג ורמב"ם – ראו להלן).

אני קורא לתיאור הנזכר כאן, "חלוקה אנכית" (שינויי עריכה) בין תורה לדרך ארץ (* שינויי עריכה :כלומר הקו המבדיל הוא אופקי). אצל האדם "הטוב" התורה היא רובד מאוחר שנרכש לאחר שכבר השתלם בדרך ארץ. עיקרה ההתייחסות חיובית לעולם וכלפי הקיום האנושי.

עד כמה קודמת דרך ארץ לתורה?

קודם כל על פי התורה עצמה השכל הישר ומוסר כללי מהווה קריטריון לאימותהּ (דברים ד'):

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי:  לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים:  אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

העמים, על חוכמתם ועם תחושת הצדק שלהם יעריכו את חוקי התורה, ויכבדו אותה ואת עם ישראל. אני מפנה כאן למאמר של דר' חיים משגב, שטוען עד כמה החוק הקדום, שלפני מתן תורה, מהווה תשתית לתורה עצמה, ולא במהרה היא משנה אותו.

הרס"ג פותח את ספרו "הנבחר באמונות ובדעות" בהכרזה הבאה, שאינה אלא הלל לה' על כך שחנן לאדם תבונה:

פתח מחברו ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל, האמת במובן האמיתות הברורה, המאמת לבני אדם מציאות נפשם בוודאות גמורה, ובאמצעותה מצאו את תחושותיהם מציאות וודאית, ובהם ידעו את ידיעותיהם ידיעה צודקת, ונסתלקו מהם בכך השיבושים, וסרו על ידי כך הספקות, ונתלבנו להם הראיות, ונזדככו להם ההוכחות. ישתבח מעל לכל תיאור נעלה ותהילה.

בהמשך הוא כותב מדוע צריך חקירה שכלית, וזאת כדי לאמת את מה שכתוב בתורה:

דע, יחנך ה' אתה המעיין בספר זה, כי מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בענייני אמונתנו הוא לשני עניינים: האחד כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה' בידיעה. והשני כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו בענייני אמונתנו.

הרס"ג מגדיל לעשות ואף טוען שגם ללא ההתגלות, ניתן היה באמצעות התבונה להגיע לידיעות שנמסרו בתורה:

ובהכרח צריך לספח לעניין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל ונאמר: אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, וכפי שהודיעם ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה, ועשה על כך מופתי האותות הגלויים לא המופתים השכליים? ונשיב בסיוע ה' יתעלה התשובה השלמה ונאמר, מפני שידוע לפני החכם שהלימודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת, עד אשר תשלם לנו המלאכה ויסתיים העסק בה. ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה מחמת חסרונם, ויש שלא יסתיים לו העסק בה מחמת קוצר רוחו, או שישתלטו עליו הספקות ויביאוהו במבוכה ויעצרוהו. ולפיכך שיחרר אותנו יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה, ושגר אלינו את שליחו, ומסרם לנו בדרך הודעה, והראנו בעינינו עליהם אותות ומופתים מה שלא ישלוט בהם ספק, ולא תמצא שום דרך לדחייתם.

הסיבה לכך שהקב"ה נתן לנו את התורה, אליבא הרס"ג, היא פשוט לחסוך טרחה וסבל של האנושות עד שהייתה מגיעה לתובנות הנכונות.

פרשת בלק (תשע”א)

נביאותו של בלעם

  בלעם נתפס, גם בעיני חז”ל כדמות שלילית, כפי שמובא במסכת אבות ה/יט:

כל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.

ועם זאת מיכה הנביא דווקא רואה בו אנטיתזה לבלק:

עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה':

כמו כן, אם היה נביא לא ייתכן שהיה מושחת לגמרי שהרי נבואה תלויה בזיכוך של הנפש (אמנם לא שלמוּת אך בהחלט ברמה מוסרית-מידתית גבוהה):

ודע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהגיע לכל המעלות הדיבריות (שכליות) ורוב מעלות המידות, ומהקיימות שבהן. והוא אמרם:

"אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר".

אמנם "חכם" הרי הוא כולל את המעלות הדיבריות בלא ספק.
ו"עשיר" הוא מעלה ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות. שכן קוראים הם את המסתפק עשיר. והוא אמרם בגדר העשיר: "איזהו עשיר, השמח בחלקו", כלומר, שמסתפק במה שהמציאו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציאו.
וכן "גיבור", גם זו מעלה ממעלות המידות. רצוני לומר, שינהיג כוחותיו כפי הדעה שבארנו בפרק החמישי והוא אמרם:

"איזהו גיבור, הכובש את יצרו". (רמב”ם שמונה פרקים פרק ז’)

בסוף הוא אמנם נפל ונהרג, אך גם היו גדולים אחרים שמעדו ונענשו (דוד, שלמה, אליהו ואף משה רבנו)

ההשוואה של חז”ל עם אברהם מתבקשת.

קודם כל בלעם הוא מונותאיסט שכן הוא מזכיר את שם ה’.

הוא יושב בפתור שבארם-נהריים, מאותו אזור שממנו הגיע אברהם אבינו וייתכן שהוא רואה בו דמות מופת מהעבר שצאצאיו ה”ברוכים” עכשיו יוצאים מהמדבר. יתר על כך הוא כנראה מונותאיסט בודד, שכן נראה יכולותיו הרוחניות מפורשות ע”י הסביבה האלילית כקוסמות גרידא. גם כשהוא מזכיר את שם ה’, עדיין פונים אליו כאל מכשף אלילי, במקום לבקש דרך רוחנית אמתית. זאת הסיבה שבלק חושב שהוא יכול לשחד אותו כמו כל קוסם אחר, ולא משתכנע שהוא לא יכול לקלל בגלל נאמנות לה’. ייתכן שהוא מתאווה לכבוד, אך אינו בוגד באמונתו בה’.

ואכן כאשר מגיעים אליו זקני מדיין ומואב עם ‘קסמים’ – אביזרים שונים המשמשים לטכניקות רוחניות – הוא דוחה אותם ואומר:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם

קימות בו יכולות המזכירות את הבטחת ה’ לאברהם בלך לך:

כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר

הוא מכיר בה’ ונמצא בקשר מתמיד עמו, ואף קורא לו “אלוהי” (עד עכשיו מי שקורה לה’ אלוהים הוא משה. לאחר מכן בספר דברים יודגש שה’ הוא אלוהי ישראל) ומצהיר לו אמונים גם בפני שרים יותר מכובדים. בפרשת האתון (בין אם נבין אותה כ”מציאות” או לא) הוא לא נבעת מפני המלאך או מהאתון המדברת, ומדבר עמם באופן ענייני. כמו אברהם הוא הולך על פי הדיבור האלוהי

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ …

…וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ

ובסוף הפרשה מספרים שהוא חזר למקומו

וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ.¹

לאחר פרשת האתון הוא מגיע לבלק, ומתחיל להפעיל טכניקות רוחניות כדי להגיע להשראה. כפי שאומר הראב”ע אין אלו אותם קסמים אליליים שהביאו אליו זקני מדיין:

יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר ושביעי בימים ובחדשים ובשנים ושבעה כבשי העולה ושבעה הזאות גם אמר השם לאיוב קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין:

הרמב”ן מסכים עמו ומוסיף:

רמז בזה ר"א (הראב”ע) סוד עמוק והנה בלעם רצה לדבקה אליו הרצון מאת ה' בקרבנות האלה ולכן העלה עולות מספר כולם ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם…

נראה שבלעם ניסה לקרב את בלק באמצעות הקורבנות אל אמונתו המונותאיסטית (ובכך מזכיר את טעמו של הרמב”ם בקורבנות ואכמ”ל). אם כך אין כאן פעולה מאגית, אלא פעולה מדיטטיבית שבאמצעות ההתבוננות במזבחות ובסמלים (וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם^2. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי …) בלעם מעורר את דבר ה’ אליו (וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם…).

בפעם השנייה שבא לברך, אין לו צורך להתבונן במזבחות החדשים שהוקמו ומיד “וַיִּקָּר ה' אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו…” כלומר דבר ה’ בא מיד. זוהי, לדעתי דרגה גבוה יותר מהנבואה הקודמת. בדרגה הזאת הוא גם שם לב:

כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל:

לכן, בפעם השלישית למרות שהוא מבקש ששוב יקימו מזבחות, הוא מפנים את המסר ולא מתבונן בהם:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: {ל} וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: {א} וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו

כאן בלעם כבר מקבל השראה מעם ישראל:

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים…מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

רוח אלוהים היא נבואה ממש, השוו:

וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: (שמות לא)

וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם: {יא} וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים: (שמואל א’ ‘’)

וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: {ב} וַיֵּצֵא לִפְנֵי אָסָא וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁמָעוּנִי אָסָא וְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן ה' עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם וְאִם תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם (דב”י ב, טו’)

אנו רואים שבלעם עלה כל הזמן במעלות הנבואה במפגשו עם ישראל. אם כן מה גרם לנפילתו?

כפי שהבחינו חז”ל, לבלעם היתה עין רעה – קנאה ורוח גבוהה - גאווה. לאחר שיהיה בודד ומיוחד בסביבה אלילית בורה, הוא פוגש עם מונותאיסטי. עם שלא נזקק לקוסמים אלא מונהג ע”י נביא. ייתכן שסקרנותו, פליאתו והזדהותו של בלעם עם עם ישראל, הפכו לבסוף לקנאה שהעבירה אותו על נאמנותו לה’. הוא זה שיעץ למדינים לפגוע בעמ”י באמצעות פיתויים מיניים – מוטיב חוזר בתרבות אלילית בה יש קדשות. הפגיעה הזאת היתה מן הסתם גם ב”עמיות” של עם ישראל שכן משפחות נפגעו והיה שם סימן ראשון להתבוללות מזה 40 שנה.

פרשת האתון

אחד הדברים התמוהים בפרשה הוא שה’ מרשה לבלעם ללשכת עם שרי מואב, אך מיד לאחר מכן הוא נוזף בו:

{כ} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: {כא} וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: {כב} וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:

המפרשים נדרשו לקושיה זו. הרמב”ן:

והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו

משמע שהיה תנאי והוא שבלעם צריך להודיע לשליחי בלק שהוא ילך עמהם אך לא יקלל את עמ”י. ה’ כעס עליו על שרדף אחר הכבוד ולא הודיע את התנאי, ופרשת האתון באה אחרי כן.

הרמב"ם נוקט בגישה שונה לחלוטין, ובמורה נבוכים, ב/מ”ב הוא כותב כך:

כבר הסברנו שבמקום בו נזכרת ראיית מלאך או פנייה בדיבור מצדו - זה אך ורק במראה הנבואה או בחלום, בין אם זה נאמר מפורשות בין אם לא, כפי שהקדמנו ואמרנו. דע זאת והבינהו מאוד מאוד!
ואין הבדל אם כתוב בתחילה שראה את המלאך או שהיה פשט הכתוב שהוא חשב אותו בתחילה לבן-אדם, ואחרי-כן, בסופו של דבר, התברר לו שהוא מלאך, כל זמן שאתה מוצא שסופו של דבר הוא שזה שנראה, או פנה בדיבור, היה מלאך. אז דע אל-נכון שמתחילת המצב ההוא היה מראה הנבואה או חלום של נבואה.כי במראה הנבואה או בחלום של נבואה יש שהנביא רואה את האל מדבר אליו, כפי שנבהיר.
יש שהוא רואה מלאך, ויש שהוא שומע את המדבר אליו ואינו רואה מישהו מדבר. ויש שהוא רואה דמות אדם מדברת אליו ואחרי-כן מתברר לו שאותו מדבר הוא מלאך. באופן זה של נבואה הוא מציין שראה בן-אדם עושה או מדבר ואחרי-כן ידע שהוא מלאך.
בעיקרון גדול זה נקט אחד החכמים ז"ל, יתרה מזאת, גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, כלפי הכתוב בתורה: וירא אליו ה' באלני ממרא [...וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו...] (בראשית י"ח, 1-2). הוא הקדים דברים שמשמעותם שהאל התגלה לו. אחרי-כן החל מסביר כיצד היתה צורת אותה התגלות

… וכן פרשת בלעם כולה בדרך (במדבר כ"ב, 22, 23) ודיבור האתון (שם, שם, 28, 30) - כל זאת במראה הנבואה, כי התברר בסוף שמלאך ה' (שם, שם, 31-33) דיבר אליו.

… אל יעלה על דעתך בשום פנים שיש ראיית מלאך או שמיעת דברי מלאך אלא במראה הנבואה או בחלום של נבואה, כמו שנקבע כעיקרון: במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו (במדבר י"ב, 6). ממה שציינתי תקיש על הנותר שלא הזכרתי.

הרמב”ם חוזר ומדגיש שכל ראיה של מלאך אינה אלא במראה או חלום נבואי – כאשר הנביא אינו בהכרה. הסיבה לכך היא שהמלאך הוא ישות רוחנית ללא גוף (“שכל נפרד” בלשון ’המדעית’ של ימה”ב). כך שלמעשה אין דרך לראות אותה בהקיץ ב”עיני בשר”. משמע שפרשת האתון לא “קרתה” ^3., אלא היא התיאור כיצד בלעם קלט באופן מילולי את המסר מהפסוק הקודם:

אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה:

מסופר שפראנץ רוזנצוויג – מגדולי בעלי התשובה המשכילים במאה ה-20 – נשאל פעם האם הוא באמת מאמין שאתון יכולה לדבר. הוא ענה שהוא שבזמן קריאת הפרשה בביה”כ – הוא מאמין. מכאן שבשמיעת קריאת התורה בציבור יש פונציאל נבואי…לאלו שנרדמים במהלכה.

הערות

---

1. השוו לאברהם:

   וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

   וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע
2. במו”נ ב/מ”א הרמב”ם כותב:

   אילו מה שנאמר על אודותיו: ויבֹא אלהים אל פלוני בחלום הלילה - אין זאת נבואה כלל ואין אותו אדם נביא. זאת מפני שמשמעות (הדברים האלה) שבאה מלפני האל הערה לעורר את תשומת-לבו של אותו אדם וביאר לנו שהערה זאת היתה בחלום.

   אמנם, הלשון כאן שונה (“ויקר אלוהים”) אך נראה שבאותו רגע עדיין לא הייתה כאן נבואה אלא הפניה של תשומת הלב אל הסמליות של המזבחות, וזאת פתחה את הדרך לדבר ה’.
3. כידוע דברי הרמב”ם לא עברו בשקט, שכן לפי דבריו  נראה שאירועים מכוננים קרו רק בחזיון: מאבק יעקב עם המלאך, ביקור המלאכים אצל אברהם וכד’ (עקידת יצחק דורשת מצדי עיון נוסף, אך שמיעת המלאך בסוף הסיפור עשוי למקם את כל ההתרחשות בחיזיון נבואי). הרמב”ן תקף את הרבמ”ם בפירושו בפרשת וירא:

   אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם והמאמרים בכל דבר ודבר מראה ואלה דברים סותרים הכתוב אסור לשומעם אף כי להאמין בהם.

   עיקר קושייתו שם היא על פרשת החורבן של סדום ועמורה, שחרבו במציאות (שהרי לוט נמלט ונולדו ממנו מואב ועמון). נראה שאפשר לתרץ את זה אם ננקוט בגישתו של הרלב”ג ששלושת האנשים שהופיעו במציאות אצל אברהם היו נביאים, והם המשיכו לסדום. את הקושיה על מאבק יעקב עם המלאך מסבירים בכך שחלום נבואי איננו ככל החלומות, וייתכן שתהיה לו השפעה פיסית על החולם כגון ארבעה שנכנסו לפרדס ורק אחד יצא בשלום, אחד מהשלושה האחרים מת. (ולהבדיל אלפי הבדלות ישנם את סרטי המטריקס בהם הגיבורים נכנסים למציאות מדומה ונפגעים ממש).

לשם יחוד קוב"ה ושכינתא

יש הנוהגים לומר את הנוסח "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא..." לפני עשיית כל מצווה. בימי ספירת העומר, הנוסחה הקבלית הזאת מופיעה בכל הסידורים ה'רגילים', וגם אלו שלא נוהגים על פי הקבלה אומרים אותה.

היתה תקופה די שלא אמרתי את הנוסח כלל. הפירוש הפשוט של לאחד את הקב"ה - האלוהים המופשט -  עם שכינתו - כנסת ישראל נראה בעיני בעייתי, בלשון מעטה*.  שהרי אני אמון על שיטות הראשונים כפי שהבאתי אותם ברשומה על שילוח הקן. הטעם העיקרי לצוות הינו חינוך האדם, או "צירף הבריות" בלשון חז"ל. הרמב"ם הדגיש ביתר שאת שהמצוות גם מקנות דעות נכונות ותפקידן בין היתר להרחיק את האדם מאלילות. הרמב"ן סיכם זאת בפירושו:

או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם, ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך, הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות,והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, א"כ כלם לתועלתנו בלבד. וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח. וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו.

וכן אמר בתורה (לעיל י יג) לטוב לך, כאשר פירשתי (שם פסוק יב), וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו כד). והכוונה בכלם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות:

הרמב"ן חזר והדגיש בשם חז"ל שהמצוות לא פועלות על אלוהים. ועל כן מה הצורך של אלהים להתאחד עם זולתו (ראו הסבר פשטני כאן ללא שימת לב לבעייה), וכיצד זה שהמצוות בכלל פועלות מחוץ למסגרת האנושית?

והנה, לאחרונה ראיתי תשובה (ישנה יחסית) של הרב אורי שרקי על משמעות הנוסח, וכך הוא ענה:

הכוונה היא שהמגמה האלוהית המתגלה בכללות הבריאה, המכונה "קודשא בריך הוא" מתאחדת עם המגמה האלוהית המתגלה בכנסת ישראל, הנקראת "שכינתיה"

התשובה הזאת הזכירה לי את מה שלמדנו ברשומות האחרונות, שבמקרא (ונראה שאף בחז"ל) מכירים בשתי הופעות של אלוהים. משמעות שם הוי"ה הוא קודם כל מנהיג העולם או ה'טבע', כאשר החידוש הוא, שישנה גם הנהגה אנושית מוסרית במציאות המתגלה בישראל, ולשתיהן מקור אחד. אני משער שאת הרעיון הנ"ל הזה שאב הרב שרקי מהגותו של הרב קוק.

בספרו 'עולת ראי"ה', פרק ב' (על הציצית) הרב קוק מבאר את הנוסח כך:

המחשבות, הרצונות והשאיפות, הנובעים מהמעין העליון של אור החיים האלהיים במדתם העליונה האין-סופית, המתעלית מכל גבול וסדר של מהות עולמית, חיים הן בקרבנו ומנשאים את נשמתנו למרום החופש העליון, לההתעודדות המאושרה המתעלה מכל רעיון ומכל הקצבה מחשבתית, וק"ו מכל סדר מדותי ומכל תכונה מעשית.

עד כאן הכרת שם הוי"ה (הקב"ה) המושכת את האדם מחוץ לגבולותיו ומתנשאת מעל כל מערכת אנושית.הקב"ה הוא השם שבו השתמשו חז"ל כדי לציין את ה'. מאחר וזהו "שם" הרי שהוא מתאר את הבנתם אותו שעל פי הרב קוק זהו בעיקר כח הבריאה והחיים. אמנם הוא ה'טבע' ומקור כל התופעות, אך באותה מידה הוא רם ונשגב; אף ראינו שבמקרא הוא ניכר באדישות כלפי האדם וצרכיו.
מכאן והלאה, ההתגלות בתוך החיים האנושיים:

והנה הם פוגשים בקרבנו את הנטיות המקוצבות, המתאימות לסדרים מעשיים ומעמדים מסודרים, המתאימים לצרכי חיי הגוף והנפש, בהתקשרם לעולמם המיוחד.

מכאן הרב קוק עובר לטעמי המצוות:

ושני פארי ההופעות מתאגדים הם ביחד ע"י פעולתנו המעשית במפעלי המצות, שיסודם החבוי העליון הוא הארת הרצון, המתעלה מכל גבול וסדר עולם, המעדן בהשפעתו את כל אורי החיים המוגבלים בכל מלא עולמים. התכונות הללו, שיש לכל אחת מהלך מיוחד, האחת להרחבה של אין קץ, והשנית להגבלה והערכה מקוצבת,הנן מתאחדות ע"י המעשה של המצוה, שהיא מאחדת גבהי שמים עם תחתיות ארץ, שמים עם תחתיות ארץ, ובזה מתבסמות כל הנשמות, העורגות להתאמה של החיים היותר פנימיים אשר בכל מלא עולמים, ואור החיים שבכל היקום הולך ומתעלה ע"י ההתאחדות הזאת, שמקור הברכה, הקדושה והתפארת, הוא מתאחד עם היסוד העולמי, המקבל אל תוכו את כל עדנת ברכת שמים, להשכין בעולמים את האור של נשמת אלהים חיים.

בלשונו המיוחדת הרב קוק חוזר על הטעם העיקרי של המצוות כפי שהראשונים הבינו אותם, והוא זיכוך האדם ודבקותו באלוהים בכל רבדי חייו הפרטיים והלאומיים. ללא המצוות לאדם היתה נטייה לברוח מהעולם ולחפש את אלוהים מחוץ למסגרות אנושיות. המצוות הן אלו שמכריחות אותו להישאר בחברה ולצקת את האידיאלים שלו למעשים.  בכתביו האחרים הרב קוק שם דגש על החיים הלאומיים שרק הם יכולים להקיף את כל הווית האדם. לפיכך כנסת ישראל היא היא ההתגלמות השכינה, והיא תלויה בפעולות בני האדם שמכירים את תפקידם המוסרי בעולם.


______________________

*כידוע, אף ה"נודע ביהודה" הסתייג מאמירת הנוסח. ראו כאן ודבריו הברורים:

ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיה /והיו/ עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד עליהם נאמר תומת ישרים תנחם והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם. אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בהם וחסידים יכשלו בם. והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה' ירחם עלינו.

על השקפת המקרא וחז”ל

לצערי, לא הצלחתי לעמוד במשימה (עבודה, ילדים וכו') על כן אני מוריד כרגע את עמוד על השקפת המקרא. כרגע בע"ה אתמקד בהשקפת האל במקרא ובחז"ל

ברשומות הבאות אני אחזור בע”ה לחקור מושגים במקרא כפי שעשיתי מקודם על בסיס ספרו של הרב אליעזר ברקוביץ. אך קודם אני רוצה לעמוד על חשיבות הבנת ההשקפה המקראית המקורית.

היהדות היא דת המבוססת על התגלות ה’ לאבות האומה, אל משה ואח”כ אל הנביאים. ההתגלות אם כך היא תופעה הממוקמת בתקופה מסויימת בהיסטוריה. לפיכך, למרות שדבר ה’ (“קרא”, כפי שהגדרתי ברשומות הראשונות) הוא בעל מסר נצחי, הרי שהוא בהכרח מופיע על רקע ובאמצעות אותה קונסטלציה של תרבות, דת, פוליטיקה וגיאוגרפיה מקראית (ראו רשומה קודמת בנושא קוסמולוגיה מקראית). עד תקופת חז”ל, ההשקפה (“תיאולוגיה” אם תרצו) הייתה חלק מהתורה שבעל פה, וכל עוד הגלות לא העיקה מידי, היא לא הועלתה על הכתב. אני לא משלה את עצמי שההשקפה של חז”ל זהה למקראית שכן בתקופתם כבר לא הייתה נבואה והמשך התושב”ע התבסס בעיקר על מאמץ אנושי שכלי (“סברא”). ועם זאת היה רצף בין מקרא לחז”ל, והם אף משתמשים בכלי מדרש ואגדה כדי להעביר את מסריהם – בדומה למקרא עצמו. בתקופתם כבר מופיע על הבמה הפילוסופיה, אך מושגים פילוסופיים כמעט ולא מופיעים בספרות של אותה תקופה. היוצא מן הכלל – שרק מעיד על הכלל – הוא פילון האלכסנדרוני, שספריו לא התקבלו בקרב העם.

רק בתקופת הראשונים מתחילים להופיע ביטויים פילוסופיים ורבים מהספרים אף נכתבים בערבית. היום למעשה אנו רואים את היהדות ואת חז”ל לא מעט דרך עיני אותם הוגים. כבודם של הראשונים במקומם מונח, אך לא מן הנמנע שמלאכת התרגום שלהם לשפה פילוסופית הייתה כרוכה גם בעיבוד ואיבוד של דקויות שהיו שייכות לעולמם של חז”ל והנביאים [1]. אביא כאן את מה שכתב הרב יובל שרלו (דגשים שלי) [2]:

דור דור ואמונתו, דור דור ודרכי התקשרותו לריבונו של עולם… אף שהאלוהים בשמים נצחי… אין בני האדם המאמינים בו נצחיים; אף שתורתו לא תהיה מוחלפת, מתחלפים לומי התורה בכל דור ודור, ונטועים בעולם שונה משל קודמיהם.

…קשה להבין מה טעם יש בניסינות להבין את האלוהות. דוגמאות רבות יש לקיומן של שאלות שעצם מהותן אינו מובן כלל ועיקר. כביכול מתיימר האדם להבין את בוראו המצוי במערכת שונה לחלוטין… קשים הדברים שבעתיים בעת שניסו ראשונים להוכיח את קיומו (של הבורא), לנסח את יחידאיותו בניסוחים ראציונאליים או לברר את דרכו בהשגחת העולם… פעולת המחשבה הפילוסופית היא ביסודה פעולת תרגום, לאמור: תרגום משמעו התקת תוכם משפה אחת לחברתה. השפה הראשונה היא השפה בה נאמרו הדברים מלכתחילה, שפת המקור, ואילו השפה שנייה היא שפתו של המבקש להבין את הדברים בעולמו שלו.

סימניה של השפה האלוהית אף הם מיוחדים הם. כשביקש הקב”ה להביא לידיעתינו את קיומו [3], מהותו, ציוויו ודרכי התגלותו לא בא בשפה מחשבתית בה אנו רגילים לבטא מסרים ורעיונות. אין אנו מוצאים בתורה מאמרים פילוסופיים עמוקים או נאומים העוסקים במהותו של האלוהים ובטיב דרכיו. התורה כולה מדברת בלשון מיוחדת שהרב הנזיר זצ”ל כינה אותה בשם לשון המשלית… לעומת זאת לשון המחשבה הרציונלית מוגדרת בגדרים. היא שפה בה מנסים בעזרת מילים להפוך את הרעיונות לשפת סימנים מובהקת, והקישור בין שלב למשנהו נעשה בדרכים חוקיות ואוניברסליות.

בשל כך אין אנו מוצאים ‘ספרי מחשבה’ מתקופת המשנה והתלמוד… תהא זו טעות לטעון כי לא עסקו בנושים אלה כלל ועיקר. נהפוך הוא, נושאים אלו תופשים מקום מרכזי בתלמוד ובמדרשי האגדה … הסיה שאין אנו מבחינים בהם בהיקפם הראוי נובעת מסגנונם המיוחד, הנראה בעינינו בטעות כמלמד על התוכן, כאילו מדובר בסיפורים הבאיםלעטר את התורה ולא בדברים בהם מקופלים כל עולמות האמונה.

… ישנו מחסום גדול בתרגום. התרגום המילולי אינו יכול להיות מדוייק. יש קשר פנימי בין התרבות לשפת הסימנים של תרבות זו ומשום כך לא ניתן לעולם להעביר מכלי לכלי בלי שיפוג טעם התוכן המקורי של הדברים.

אין אני חלילה בא לבטל את פעולת הפילוסופים היהודים, אלא להסביר מדוע נדרש משוב [4] מהמקרא ומאגדות חז”ל על מנת לזכור מניין אנו באים ומה הכוון אליו אנו הולכים. הראשונים קידמו את היהדות כברת דרך עצומה, וכפי שכתבתי ברשומה קודמת, אני אף מבכר את השקפתם וגישתם על פני כמה השקפות בנות זמננו. יחד עם זניחת משנתם של הראשונים גם המקרא הוזנח, הן מפני פחד ביקורת המקרא והן מהחשש שיתעוררו קושיות על דרכי פירושם של חז”ל והראשונים. פגשתי לא פעם בחורים שהתחנכו במוסדות חרדיים שהכרתם את המקרא היתה רק על מתוך הסמכתאות של חז”ל [5]. כיום, אנו ממשיכים לתרגם את משנת הראשונים למושגי זמננו, והמקרא מתרחק מאיתנו.

נקודת אור אני רואה במה שקרוא מהפכת התנ”ך שהחלה בישיבות הציוניות, שנותנת ביטוי לשאיפה להבין את הפשט והכרת המקרא באופן בלתי אמצעי.

כאמור, בבלוג הזה אני מתמקד יותר בהשקפה ופחות בהיסטוריה של המקרא.
פתחתי דף הנקרא “השקפת המקרא / Biblical Theology” (הקישור למעלה, ונכון לכתיבת מלים אלו הדף ריק, אך  הוא יהיה דינאמי) בו אני ארכז את המסקנות העולות מהרשומות שנוגעות בנושא.

______________

[1] הדבר דומה לתרגום ספר בעל ניואנסים לשוניים לשפה אחרת, שהתרגום בהכרח לא מעביר מסר שלם. ידוע לדוגמא שתרגומי התנ”ך ליוונית איפשרו בין היתר את הופעת נצרות שמתבססת עליהם. לע”ד כל הקורא ומבין את המקרא בעברית, לא יקבל את מסקנות הנצרות.

[2] “משמעות שיר השירים לאמונתו של האדם בימינו” מתוך ‘אחריך נרוצה’ פירוש לשיר השירים.

[3] אני בדעה שהמקרא כלל לא בא להורות לנו את קיומו של הבורא שהוא מובן מאליו, אלא את דרכי הנהגתו והתענינותו בבני אדם.

[4] feedback. אני נוקט כאן במושג מתחום הבקרה, בו אני מצוי. כל מערכת הפועלת בסביבה רועשת (סביבה אמיתית) צריכה בקרת חוג סגור על מנת שלא תתבדר ותגיע למצבים לא רצויים.

[5] מו”נ ג’ פ”מג (קפאח):

ונחלקו בני אדם בדרשות שני חלקים:
חלק נדמה לו שהם אמרום על דרך ביאור עניין אותו הפסוק,
וחלק זלזל בהן ועשאן ללעג כי הדבר פשוט וברור שלא זה הוא עניין הכתוב.
ואותו החלק נאבק ונתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן, ודימה שכך הוא עניין הכתוב, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים.
ולא הבינו שתי הכתות שהם על דרך המליצות הפיוטיות אשר לא יסופק עניינם לבעל תבונה, ונתפרסמה דרך זו באותו הזמן ונשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמרים הפיוטיים.

How I got Here

Foreword

I did not grow up in an Orthodox home[1], but at a relatively young age I was drawn to religion. The credit certainly goes to the Lubavitcher Rebbe's emissary in Be'er-Sheva who was hired to prepare me for Bar Mitzvah. Not only did he teach me the Torah reading berachos, but he also showed me the logic of some of the mitzvahs, and also produced Cuzari argument to prove the authenticity of our tradition[2].

The Turmoils of the Perplexed

Actually, it was not religion I was looking for. It was for meaning – for the truth.

After several years of religious “to and fro”, my interest in Judaism reemerged again, and during my academic studies I became "stronger"[3]. I rented an apartment in a neighborhood with a very lively and warm Sephardic[4] Synagogue, and very quickly I joined the shiurim. The Shabbos Gemara lesson lasted two hours, where we – a dozen men – crowded around the table and loudly (but politely) discussed a Talmudic section at depth. The discussions didn’t just reveal the sugia at hand, but also the common world view in that synagogue (and many others):

• Everything is written in the Torah.
• The authority of the Sages and Rabbis is absolute; it also extends into matters of science and philosophy.
• Sages knew everything there is to know, and if there is a disagreement between modern science and the Sages – the Sages’ view prevails.
• Agada portions should to be understood literally. Do not try looking for a deeper layer of meaning because Agada describes a tangible reality. Contradictions between Agada and known science are almost always explained away in a had-hoc manner. The most popular argument being: “Science advances all the time and in the end it’s bound to justify the Sage’s words.”

On many occasions, they read portions of the Zohar (like "Patach Eliyahu" before mincha), without a Hebrew translation and of course without understanding of what it says.

Religion in that synagogue was based on what is commonly called "emunah temimah”, naïve faith. You rely blindly on a rabbi or ancestral tradition, avoiding inquiries that might provoke doubts. The term "emunas hachamim" was invoked quite often.

As mentioned above, I was in the middle of my academic studies (master's degree in engineering), so giving up on science was inconceivable. What’s more, I saw that same science in action. I remember that this situation stopped me from wearing a yarmulke, because I could not get myself to relate to a worldview which turns away from reality.

Guides for the Perplexed

But “Israel is not widowed”[5], and thanks Hashem for the Internet. Knowing that Maimonides was a rational thinker and I decided to study the writings. At the same time I realized that there is a question about the Zohar and its author. I do not remember why, but Rabbi Yuval Cherlow appeared during that time in the headlines and I discovered a brave Jewish thinker. Someone beat me and asked Rabbi Cherlow on “moreshet” site a question concerning the Zohar. The Rabbi did the unthinkable and redirected him to the internet forum Atzor Kan Choshvim ("Stop here we think")[6]. At the same time I found a Jewish American site (http://www.mesora.org/) which advocates rationalist religion, and following the path of the Rishonim (Maimonides, Rav Saadia Gaon, Ibn-Paquda).

The irony is that such these sites (and unfortunately Rabbi Cherlow) – which are considered heretical by the ultra-Orthodox and a considerable public – are the ones that enabled me to become religious. I was not looking for an ultimate answer to my questions, but to approach and honestly discuss them. It’s hard to guess how much damage and chilul ha’shem is done by the intellectual dishonest in the religious community. I'm sure there are many people who do not approach the Torah and others who are leaving the Torah lifestyle just because they did not find a response or a method to deal with the questions that inevitably arise in life.

When I studied the classic texts of the Rishonim, I discovered an honest approach that was abandoned by many sectors. I am convinced that many of the ills I’ve described above are caused by the neglect of the philosophy of the Rishonim. It requires some bringing up to date (after all there were significant advances in science a philosophy) but basically it lets us cope with modernity. Superficial adherence to Kabala and Hasidism, (which, I admit contain deep and rational layers which one needs to look for) and distorted emunas hachamim have reduced Judaism into a superstition rubble. The real world always poses a challenge to faith, and instead of recognizing the difficulties, religious people prefer quick and mystical solutions over the logical clarification which will refine faith. The great thinkers from the medieval Rishonim to Rabbi Kook today (and yes, Rabbi Eliezer Berkovits') did not hesitate in confronting the big questions.

Here are some excerpts from their teachings.

Maimonides, Guide for the Perplexed:

When reading my present treatise, bear in mind that by "faith" we do not understand merely that which is uttered with the lips, but also that which is apprehended by the soul (mind), the conviction that the object [of belief] is exactly as it is apprehended...If, as regards real or supposed truths, you content yourself with giving utterance to them in words, without apprehending them or believing in them, especially if you do not seek real truth, you have a very easy task as, in fact, you will find many ignorant people professing articles of faith without connecting any idea with them. (I, 50)

Many hold that Maimonides and Rabbi Yehuda Halevi are situated in two different poles in Jewish thought. While the RYHal prefers faith, Maimonides favors an analytical analysis. However, the faith of Rabbi Yehuda Halevi is not simple or irrational. It does not contradict common sense. So he wrote in the Cuzari:

Heaven forbid that there should be anything in the Torah to contradict that which is manifest or proved! (1, 49)

Heaven forbid that we should assume believe that what is against sense and reason (1, 89)

Rabbi Kook, one of the greatest modern thinkers followed their path, and while dealing with modern secularism he understood the need for the continuous refinement of faith:

וכאשר ראה (הרמב"ם) שהרבה מהמשכילים, שדעתם נוטה אל הדעות הללו, הם עוזבים את התורה או מפקפקים באמונה מפני סתירות שהם חשים בין הדעות התרבויות הללו ובין התורה, על כן פרסם הוא ז"ל שהחלק המבורר שבדעות התרבויות הללו אין בהן סתירה לדברי תורה, ואדרבא לימד שהם מתחזקות מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה בלב רבים, והציל את חיי התורה והמסורה לדורות רבים... וכך הוא דרכו של רבנו תמיד, לבנות את יסודות האמונה על בסיסים חזקים שאי אפשר לפחות מהם.

When he (Maimonides) saw that many of the learned, whose opinion leans towards these ideas (Greek philosophy) are leaving the Torah or questioning (the Jewish) faith, because they felt that there are contradictions between these trends and opinions with those of the Torah, he then publicized that the confirmed (proven) ideas of these societies do not contradict the Torah, and on the contrary, he taught that they are upheld by the Torah; and by that he fortified the foundation of faith in the Torah and by that he reinforced the faith in the heart of many, and saved the Torah way of life and the Tradition for many generations... And thus is the way of our teacher: reinforce the pillars of faith on strongest foundations that can not be reduced further. (Special article by Rabbi Kook, in “the History of Israel”, vol 12, appendix. by R. Zeev Yavtez,).

מה שמבינים את האמונה בצורה מקולקלת, קטנה וחשוכה, גורם לכפירה שתשא את ראשה. וזוהי המגמה ההשגחית בבנין העולם של מציאות רגש הכפירה וכל תיאוריה, כדי להעיר את כח החיים שבאמונה בכל לב, למען תבא האמונה למרום מעלתה, עד שתכלול עמה גם הטוב הכלול בתוכנים התיאוריים של הכפרנות, ותהיה האמונה שלמה בכל מלואיה. (מידות הראי"ה, אמונה)

The damaged, small and murky misconception of (Jewish) faith[7] causes apostasy to raise its head. It is the providential advancement of the world that realizes the emotional heresy with all its expressions[8], so as to awaken the vigor of faith that beats in every heart; and thus faith reaches its highest virtue and encompasses the expressive heretical content making it a complete (all-inclusive) faith. Middos HaRaHayah, belief)

סיבוכי הדעות והצרות במיוחד הרוחניות והנפשיות נובעות מכך, שמושג האלוהות הינו מעורפל ודמיוני ונתפס באנושות באופן בידיוני, אלילי ומבהיל, ותפקידה של הכפירה לנקות את העולם מתפיסה אלילית זו של האלוהים לאמונה בגדולת-שלמות-אינסוף, שלא ניתן להגדירו ולהגבילו. (אורות, עמ' קכו)

Complicated opinions and difficulties, especially the spiritual and psychological ones, stem from the fact, that the concept of God is vague and imaginary, leaving humanity with a fictional, pagan and scary perception. [Therefore] the role of heresy clear: rid the world of its pagan conceptions of God, and [clear the way] for a faith in the great perfection of the Infinite[9], which cannot be limited or defined. (Lights, p. 126)

The greatest thinkers, and not even the rationalists amongst them, claimed that a person may not live with a dissonance.
The purpose of Judaism may be termed Kiddush Ha’Shem – making God present in our lives and in the world.
Therefore it inconceivable for me that in the synagogue one may agree with the literal meaning of Midrashim which say the Sages were 12 or 15 feet high, but will then go to a physician whose education confirm that human physiology cannot allows it. Or agree with Maimonides that the Earth is fixed in the middle of the universe and the sun revolves around it, but return home to watch a football game broadcast live via satellite ...

When turning away from the world, we admit that the God of Judaism is actually irrelevant - this is the biggest Chilul Ha’Shem.

---

[1] I was not an atheist, but Judaism for me was minimal kashrus and Friday night Kiddush

[2] Later when I was exposed to the philosophy of Chabad, I looked back with somewhat irony: Chabad terminology is loaded with mystical terms that one must toil in order to translate them into an understandable language. They avoid studying the thought of the Rishonim - except Maimonides’ Sefer Ha’Mada – but only because it's part of Jewish Law. Maimonides Ta'amei Ha’mitzvos? – God forbid.

[3] The Hebrew ma”chbat term is מתחזק

[4] The reason I’m mentioning that it was Sephardic is twofold: From my experience, it’s usually the Sephardic synagogues which are “lively and warm” and where masorti Jews feel welcome. In conjunction Sephardic Jews are the ones who on hold “simple faith” while not being Haredi. Unfortunately, the Ashkenazi dati-leumi (national-religious) are usually less friendly to outsiders while on the other hand try to maintain a rational faith.

[5] Jeremiah 51, 5

[6] A description of that forum by Rabbi Michael Avraham can be found here (download a .doc file): http://rapidshare.com/files/135233097/__1488___1504___1493___1505___1497____1492___1514___1489___1493___1504___1492_.doc.html (download .doc file)
[7] Take notice that in this piece Rav Kook defines faith just as Maimonides above.
[8] I believe that R. Kook indicates that heresy begins as emotional inclination that only later obtains rational and philosophical justification.
[9] Rav Kook uses the Kabalistic term Ein-Sof, which states that God cannot be defined or categorized.

קצת על עצמי (או איך הגעתי עד הלום)

התחלה

לא גדלתי בבית דתי[1], אך מגיל צעיר יחסית נמשכתי לדת. את הטריגר אני מייחס לשליח של הרבי מליובאוויץ’ בבאר שבע. הוא נשכר כדי להכין אותי לבר מצווה. הוא לא רק חיפש לצאת מידי חובתו בלימוד ברכות קריה"ת ומפטיר, אלא הוא גם חשף אותי להגיון של כמה מן המצוות, וכן העלה בפני את טיעון הכוזרי להוכחת אמיתות המסורת[2].

דיסוננס של נבוך

יותר מאשר שחיפשתי את הדת חיפשתי משמעות – את ה א מ ת.
לאחר כמה שנים של רצוא ושוב, שוב התחלתי להתעניין ביהדות ובשלהי הלימודים האקדמאים התחלתי שוב "להתחזק". שכרתי דירה בשכונה שבמרכזה בית כנסת ספרדי[3] פעיל וחם מאוד, ומהר מאוד השתלבתי בשיעורים שנמסרו שם בשבתות. השיעור המרכזי בגמרא נמשך כשעתיים, בו ישבנו – כעשרה גברים – מסביב לשולחן עמוס כל טוב ודנו בקולי קולות (אך בנימוס) בעומק הסוגייה.

מתוך הדיונים התבררה לי לא רק הסוגייה אלא גם ההשקפה הרווחת באותו בית כנסת (ובהרבה אחרים):

• הכל כתוב בתורה.
• הסמכות של חז”ל ושל רבנים היא מוחלטת הן בעניני המסורה והן בענינים של מדע והשקפה.
• חז”ל ידעו את כל מה שיש לדעת ואם יש סתירה בין המדע המודרני לחז”ל  - חז”ל גוברים.
• קטעי אגדה – יש להבינם כפשוטם. אין להתאמץ ולחפש משל לרובד עמוק יותר, אלא מתארים מציאות מוחשית. סתירות בינם ובין הידוע לנו כמעט תמיד יש לתרץ באופן הד-הוק. (הטיעון הכי פופולרי: המדע מתקדם כל הזמן וסופו להצדיק את דברי החכמים)

בהרבה הזדמנויות, נהגו לקרוא פרקי זוהר (כגון "פתח אליהו" במנחה), ללא תרגום לעברית וכמובן ללא הבנה יתרה של מה שכתוב שם.

הדת באותו בית כנסת התבססה על מה שנהוג לקרוא ”אמונה תמימה”. סומכים על רב פלוני או על מסורת האבות באופן עיוור למדי, ללא בירורים שעלולים לעלות ספיקות. המושג “אמונת חכמים” הוזכר שם לא פעם.

כאמור, הייתי בשלהי הלימודים האקדמאים (תואר שני בהנדסה), כך שלוותר על המדע היה בלתי מתקבל על הדעת מה גם ש"ראיתי" אותו בפעולה. מה שאני זוכר שהדבר עיכב אותי מלשים כיפה על ראשי. לא יכולתי להזדהות עם השקפת עולם שמפנה עורף למציאות.

מורי הנבוכים

אך לא אלמן ישראל, וב"ה יש אינטרנט. הרמב"ם היה ידוע בתור הוגה רציונאלי והחלטתי ללמוד את כתביו. במקביל הבנתי שישנה שאלה על הזוהר ועל זמני חיבורו. איני זוכר מדוע, אך הרב יובל שרלו עלה אז לכותרות ונגלה לעיני יהודי ישר ואמיץ. מישהו הקדימני לשאול את הרב שרלו באתר ‘מורשת’ על ספר הזוהר והרב הפנה אותו לפורום “עצור כאן חושבים”[4]. במקביל מצאתי אתר יהודי-אמריקאי http://www.mesora.org שדוגל בהשקפה ראציונאליסטית לדת, והליכה בדרכם של הראשונים (רמב”ם, רס”ג, אבן פקודה).

האירוניה היא ששני האתרים הללו (ולדאבוני גם הרב שרלו) – הנחשבים בעיני הציבור החרדי ולחלק לא מבוטל מהציבור הדתי למוקצים וכופרניים – הם אלו שאיפשרו לי להפוך לדתי. לא חיפשתי פיתרון מוחלט לקושיות אמוניות, אלא גישה ודיון כנה בהן. לא ניתן לשאר כמה נזק וכמה חילול שם גורם חוסר יושר אינטלקטואלי לציבור הדתי. אני בטוח שישנם רבים וטובים שלא מתקרבים לתורה ולעומתם אחרים עוזבים את הדת משום שלא מצאו מענה או דרך להתמודד עם השאלות שבהכרח צצות במהלך החיים.

כאשר למדתי את הטקסטים הקלאסיים של הראשונים, גיליתי גישה ודרך ההתמודדות כנה שנראה שנזנחה בהרבה מגזרים. אני משוכנע שחלק לא מבוטל מהרעות שתיארתי לעייל נובעות מהזנחת משנתם של הראשונים, שאמנם צריכה התאמה לימינו, אך מאפשרת התמודדות עם המודרנה. נהייה באופן שטחי אחר הקבלה והחסידות, (שנוכחתי שיש בהן רובד הגיוני עמוק אך יש להתאמץ ולחפשו) ואמונת חכמים מעוותת דירדרו את היהדות והיא ניראית לעיתים כמקבץ של אמונות תפלות. העולם תמיד מאתגר את האמונה, ובמקום להכיר בקשיים, אנשים דתיים מעדיפים פתרונות בזק מיסטיים על פני בירור הגיוני שיביא לזיכוך האמונה. גדולי ההוגים מהראשונים בימי הביניים ועד הרב קוק (וכן, גם הרב אליעזר ברקוביץ’) בימינו לא נרתעו מלהתמודד עם השאלות הגדולות. להלן כמה קטעים.

רמב”ם, 'מורה נבוכים' (מהדורת שוורץ):

דע, המעיין בספרי זה, שהאמונה (אעתקאד) אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים-כאמת שהוא כך כפי שהצטייר.
אם אתה מאלה המסתפקים בכך שהם מוסרים בדבריהם את הדעות הנכונות או הנחשבות בעיניך לנכונות מבלי שתצייר לך אותן ותאמין בהן, לא כל שכן שתבקש לגביהן ודאות - הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הטיפשים היודעים בעל-פה עיקרי-אמונה אשר אין הם מציירים להם משמעות כלל ( א', נ')

בעיני רבים רבי יהודה הלוי והרמב"ם נמצאים בשני קטבים שונים של ההגות. בעוד הריה"ל מבכר אמונה, הרמב"ם מחייב ניתוח אנליטי פילוסופי. עם זאת, האמונה של ריה"ל כלל לא אי-ראציונלית. היא איננה סותרת את השכל הישר. וכך הוא כתב ב"כוזרי":

חלילה לאל מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין, או דבר שהוכח במופת שכלי" (א, מז).

"חלילה לנו מאל שנאמין בנמנע ובמה שהשכל מרחיקו ורואינו כנמנע" (א, פט).

הרב קוק, מגדולי הוגי הדיעות המודרניים המשיך את דרכם, ותוך ההתמודדות עם החילונות המודרנית הבין את הצורך המתמיד בזיכוך האמונה:

וכאשר ראה (הרמב"ם) שהרבה מהמשכילים, שדעתם נוטה אל הדעות הללו, הם עוזבים את התורה או מפקפקים באמונה מפני סתירות שהם חשים בין הדעות התרבויות הללו ובין התורה, על כן פרסם הוא ז"ל שהחלק המבורר שבדעות התרבויות הללו אין בהן סתירה לדברי תורה, ואדרבא לימד שהם מתחזקות מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה בלב רבים, והציל את חיי התורה והמסורה לדורות רבים... וכך הוא דרכו של רבנו תמיד, לבנות את יסודות האמונה על בסיסים חזקים שאי אפשר לפחות מהם.  (מאמר מיוחד מאת הרב קוק, במילואים לתולדות ישראל, לר' זאב יעבץ, כרך י"ב).

מה שמבינים את האמונה בצורה[5] מקולקלת, קטנה וחשוכה, גורם לכפירה שתשא את ראשה. וזוהי המגמה ההשגחית בבנין העולם של מציאות רגש[6] הכפירה וכל תיאוריה, כדי להעיר את כח החיים שבאמונה בכל לב, למען תבא האמונה למרום מעלתה, עד שתכלול עמה גם הטוב הכלול בתוכנים התיאוריים של הכפרנות, ותהיה האמונה שלמה בכל מלואיה. אז ייותר כל התוכן של הקלקלה, שהכפירה עושה בעולם, לטובה, וגם האבדון הכפרני ישוב להיות טרקלין מלא עדן, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד'. (מידות הראי"ה, אמונה)

סיבוכי הדעות והצרות במיוחד הרוחניות והנפשיות נובעות מכך, שמושג האלוהות הינו מעורפל ודמיוני ונתפס באנושות באופן בידיוני, אלילי ומבהיל, ותפקידה של הכפירה לנקות את העולם מתפיסה אלילית זו של האלוהים לאמונה בגדולת-שלמות-אינסוף, שלא ניתן להגדירו ולהגבילו. (אורות, עמ' קכו)

גדולי ההוגים, ואפילו לא הראציונליסטים שבהם הבינו שלא יתכן שאדם יחיה בדיסוננס.

הראתי ברשומות קודמות שמטרת היהדות הינה קידוש השם – הנכחת ה' בחיינו ובעולם.

לא ייתכן שבבית הכנסת אדם יקבל כפשוטו מדרשים האומרים שהחכמים היו בגובה 4 או 5 מטר, אך יבוא להתרפא אצל רופא שבתוקף הכשרתו יודע שהפיזיולוגיה האנושית איננה מאפשרת זאת. או יסכים עם הרמב"ם שכדור הארץ מקובע באמצע היקום והשמש סובבת סביבו, אך יחזור לביתו לצפות במשחק כדורגל בשידור חי באמצעות לווין…

כאשר מפנים עורף לעולם, מודים למעשה שהיהדות ואלוהיה אינם רלוונטים יותר – זהו חילול השם הכי גדול שיכול להיות.

על הרב אליעזר ברקוביץ ארחיב בע"ה ברשומה אחרת.

גמר חתימה טובה.

---

[1] אמנם לא בית חילוני בוטה אך היהדת התמצתה בכשרות מינימלית וקידוש בערב שבת

[2] לימים כאשר חזרתי ונחשפתי לשיטת חב"ד, הסתכלתי לאחור באירוניה מסויימת: הטרמינולוגיה החב"דית עמוסה במושגים מיסטיים שיש לעמול כדי לתרגמם לשפה מובנת, וכן הם נמנעים מלעיין בספרות המחשבה של הראשונים – אולי מלבד ספר המדע לרמב"ם שכולל פרקי השקפה – וזאת משום שזה חלק מההלכה. טעמי המצוות של הרמב”ם – חס מלהזכיר!.

[3] הסיבה שאני מזכיר את עובדת היותו ספרדי היא כפולה: מנסיוני עד כה, רוב בתי הכנסת ה"פעילים והחמים" הם ספרדיים, ואף המסורתיים מרגישים שם בבית. במקביל דווקא אצל הספרדים ניכרת הגישה של האמונה התמימה (לפחות כלפי חוץ) וזאת למרות שהם אינם חרדיים. למרבה הצער בבתי הכנסת הדתיים לאומיים האשכנזים האווירה החמימה לא תמיד קיימת, אך לעומת הספרדיים, יש שם שאיפה לאמונה רציונאלית.

[4] הסבר וסקירה נוספת של הרב מיכאל אברהם כאן

[5] יש לשים לב שכאן לפחות הרב קוק מגדיר את האמונה כמו הרמב"ם לעייל

[6] אני סבור שהרב קוק (לפחות כא) רואה בכפירה תגובה רגשית שרק מאוחר יותר מקבלת הצדקה ראציונלית.