השאלה שצריכה להישאל כעת היא: מדוע כאשר האל מודיע על השגחתו האישית (אלהים) יש עדיין צורך גם באזכור השם שמציין את המהות הטרנסצנדנטלית שלו (יהוה). מדוע לא לומר פשוט: וידעו כי אני אלהיכם?
הרב ברקוביץ מציע לחפש את התשובה בפרשת אליהו על הר הכרמל, וע"י ניתוח הביטוי יהוה הוא האלהים.
התנ"ך מתאר את עימות אליהו עם נביאי הבעל באופן הבא:
וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ: ...וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר. (מל"א יח')
מעצם הניסוח השאלה של אליהו נראה כי העם יודע מי הוא יהוה - ויודע שהוא קיים. הם התלבטו בשאלה (פסחו בין שני הסעיפים) האם הוא האלהים. ומהו האלהים? מתוך המשך השאלה: אם יהוה הוא האלהים - לכו אחריו! האלהים הוא זה שהולכים אחריו. הוא שמוביל. הוא שאכפת לו.
פרשה זו ואחרות יש להבין על רקע מאבקה של הדת הישראלית בטיהור מושג האל ויסוד אמונה מונותאיסטית. ידוע כי העמים העתיקים הכירו במושג אל עליון טרנסצנדנטי; בורא הקיים מעבר למרחב ולזמן. אך זהו גם אל נשגב שלא ניתן להתייחס אליו והוא עצמו לא מתעניין בענייני בני האדם. הרגש הדתי דרש, אם כן, פורקן באמצעות אלוהות שתהיה נגישה ותתווך בין הבורא הנשגב לאדם. ההתמכרות הארוכה לעבודת הבעל בהשפעת עמי הסביבה, והסובלנות כלפי עבודת הבמות שהתקיימו במקביל לאמונה ביהוה כמקור המציאות והחיים, שחקו את הרעיון שיהוה הוא האלהים.
כבר במדבר היה קושי לקבל רעיון זה כפי שמבואר במעשה העגל:
כאשר הפסל הוקם העם הכריז: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
אך אהרון יכול היה עדיין לומר: חַג לַיהוָה מָחָר
קבלת אלהים אינה כרוכה בדחיית יהוה. להיפך. חג לכבוד האלהים הינו גם חג לכבוד יהוה משום שהאלהים הינו מתווך ונציגו של יהוה עלי אדמות. אלהים הוא הקרוב ותפקידו להוציא את העם ממצרים; אך אין זה מתפקידו של יהוה, האל העליון, לגאול בני אדם. האירוניה היא שמשה, שלימד את העם שאין מתווכים, הפך בעצמו לאלהים בעיניהם. רק כאשר הוא התעכב על ההר העם הבין שהוא רק אדם, וביקש אלהים אמיתי:
וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ (שמות לב')
האמונה שדרוש מתווך בין יהוה לאדם מעולם(!) לא נעקרה כליל מהעם ולכן ירבעם בן נבט היה יכול בקלות להציב עגלים - לא כדי להחליף את יהוה - אלא רק לייצגו.
נחזור לאליהו בהר הכרמל.
כאמור, העם אינו בטוח שיהוה הוא האלהים וייתכן שיש צורך במתווך. יש לשים לב שאליהו פונה אל נביאי הבעל בלשון הבאה: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, אך הוא אינו ממשיך ואומר שהוא יקרא בשם האלהים שלו אלא וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה. הוא לא יכול היה לומר שהוא יקרא "בשם אלהי" משום שכאן נמצא הוא שורש העימות ביניהם.
בתפילתו, אליהו פונה אל יהוה כך:
יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית. וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. (מל"א יח').
יהוה הינו אלהי אבות האומה אותם הוא הדריך ועליהם הוא שמר בעבר הרחוק, אך העם מפריד בין "יהוה" ל"אלהים". כאשר בא המענה לתפילתו של אליהו, חוזר הזיהוי שכן "אלהים" הוא גם זה שעונה לתפילות, ולא נותר לעם אלא להכריז שיהוה הוא האלהים.
הביטוי "יהוה הוא האלהים" מופיע לראשונה בפרק ד' שבספר דברים:
הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה--וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים: כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּמִצְרַיִם--לְעֵינֶיךָ. אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. מִן-הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת-קֹלוֹ, לְיַסְּרֶךָּ; וְעַל-הָאָרֶץ, הֶרְאֲךָ אֶת-אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וְתַחַת, כִּי אָהַב אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ, אַחֲרָיו; וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל, מִמִּצְרָיִם. לְהוֹרִישׁ, גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ--מִפָּנֶיךָ; לַהֲבִיאֲךָ, לָתֶת-לְךָ אֶת-אַרְצָם נַחֲלָה--כַּיּוֹם הַזֶּה. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין עוֹד. וְשָׁמַרְתָּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ--וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל-הַיָּמִים.
יוצא, שכל המהלך של יציאת מצרים ומעמד הר סיני נועדו לקבע בעם ישראל את הידיעה שיהוה הוא האלהים1 ומכאן שמדובר ברעיון מפתח בתורה ובתנ"ך כולו. הידיעה הזאת באה במיזוג מיוחד של גילויי עוצמה על טבעיים (טרנצנדנטיות) והשגחה פרטית (אימננטיות). גם נודע כי "אין עוד מלבדו" ו "אין עוד". אך כיצד ניתן ניתן להראות שאין עוד מלבדו? נראה, שמעולם לא היתה שאלה אם יש עוד יהוה חוץ מיהוה - גורם בעל מעמד, עוצמה ואצילות שווים. השאלה הייתה האם יש אלהים - גורם מתווך. אולם, ברגע שהעם ראה שיהוה בכבודו ובעצמו הוא האלהים, הבינו שאין עוד מלבדו.
בכל הקטעים שהבאנו כאן כתוב: "יהוה הוא האלהים" (עם ה"א הידיעה). ישנו יוצא מן הכלל והוא פרק ק' שבספר בתהילים:
דְּעוּ כִּי יְהוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא-עָשָׂנוּ ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ
הפסוק מתאים לניתוח שהצגנו לעיל: "הוא עשנו ולא אנחנו" מקביל ליהוה, הבורא; "עמו וצאן מרעיתו" מוכיח כי "יהוה הוא אלהים"2. בדיקה של פסוקים במקרא מראה כי ה"א הידיעה באה כאשר יש ברקע ויכוח נגד ההשקפה המנוגדת שיש עוד מלבדו. בפסוק בתהילים לא דרושה הדגשה משום שאין התייחסות לטיעונים אליליים.
מכאן נוכל להבין טוב יותר את הדיבר הראשון בדברים ה':
אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי.
הפירוש אם כן הוא: אנכי יהוה - הבורא הכל יכול, הנשגב, הטרנסצדנטי והבלתי נתפס - אני גם האלהים שלך שגאל אותך מארץ מצרים. לכן, לא יהיו לך אלהים נוספים, אלהים המתווכים ביני ובין בריותי, ביני ובין בני האדם. הביטוי אלהים אחרים מקביל ל "אין עוד" בקטע קודם.
עצם קיומו של ציווי שלא יהיו אלהים אחרים נותן משמעות נוספת למלה אלהים, והיא המושא להערצה, סגידה ולפולחן דתי. כלומר גם האדם הוא זה שממציא אלהים וממנה אותו, כפי שבני ישראל דרשו מאהרון: קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינו. זאת הסיבה מדוע נקראים אלילי העמים גם בשם אלהים, למרות שבמציאות אין אלהים חוץ מיהוה. אפשר שהחלק הראשון בדיבר הוא לא רק הכרזה אלא גם צוו שיש לעבוד את יהוה ולהפוך אותו לאלהים ומתוך כך לדחות אלהים אחרים. היותו של יהוה אלהים אם כך תלוי גם באדם (לא רק בהתגלות), שכן מדובר ביחסים הדדים בין יהוה לאדם אותם המקרא רוצה להשתית.3
הושע הנביא (פרק י"ג) יצר זיהוי מוחלט בין אלהים למושיע שאותו כבר היו צריכים להכיר מאז יציאת מצרים:
וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי.
כעת ננתח את קריאת שמע (דברים ו') שהיא ההצהרה היסודית של היהדות (מעין credo):
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.
שמע ישראל, יהוה - הבורא הטרנסצדנטי הוא גם האלהים שלנו - המשגיח האימננטי. המלך הוא גם אבינו. ואף-על-פי-כן, למרות שיהוה הוא אלהינו, הרי שיהוה הוא אחד. אין סתירה! קריאת שמע נקראת גם קבלת עול מלכות שמיים, שאז האדם מכיר ביהוה כאלהיו - ריבונו.
בספר שופטים פרק יא' אנו קוראים את המסר ששלח יפתח אל מלך עמון:
הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ.
במבט ראשון עשוי להווצר הרושם שיפתח שם את יהוה באותה רמה של כמוש, האלהות השבטית של בני עמון. אם זה אמנם נכון, הרי שאין משמעות בטיעון שבא מיד אח"כ:
יִשְׁפֹּט יְהוָה הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן.
על פי הפסוק הזה המושג "יהוה השופט" מובן גם לעמונים, וניתן היה לקרוא לו לשפוט בין בני ישראל לבני עמון. יש משמעות לכך שכאשר יפתח מזכיר את מה שיהוה עשה למען ישראל, הוא קורא לו "יהוה אלהי ישראל" ו"יהוה אלהינו", אך כאשר הוא קורא לו לשפוט הוא מתכוון ל "יהוה השופט". יש טעם לדבר באזני בני עמון על "יהוה השופט" משום שגם הם מכירים באלוהות עליונה ואף בשמה יהוה, וכמוש אלוהיהם הוא רק המתווך. עבור יפתח ישנה זהות בין יהוה ואלהים, ולכן אלוהות מתווכת אינה באה בחשבון.
_______________
1 הפילוסופים בימי הביניים השתמשו בזיכרון הקולקטיבי של העם על מנת להוכיח את נכונות התורה והמסורת (ראה ה"כוזרי" מאמר א' לריה"ל). למעשה האירועים ההיסטוריים הינם ההוכחה לכך שיהוה הוא אלהים וזה באמת שווה ערך להכרה שיש "תורה משמיים". הנסיון העכשוי של מחזירים בתשובה להוכיח את קיומו של יהוה ע"י הישענות על אותם אירועים היא, לעניות דעתי, בעייתית. כפי שראינו אין בתנ"ך כל הוכחה לקיום יהוה כבורא, אלא רק פולמוס מתמשך עם עובדי אלילים שמכירים בקיומו אך חושבים שהוא לא אלהים. יהוה הוא מה שנקרא, בלשון הפילוסופים, מושכל ראשון והתשתית של כל המציאות.
2 נראה שבעלי המסורה גם הבינו את הפסוק כך ולכן הכתיב "לא" שייך להיבט של "יהוה" הטרנסצדנטי, והקרי "לו" שייך לאלהים האימננטי.
3 חז"ל אף ביטאו זאת באופן חריף יותר בילקוט שמעוני, ישעיהו מג: "אם אתם עדי הרי אני אל, ואם אין אתם עדי, כביכול אין אני אל"
