על הפגנת החרדים - שלושה מבטים על הגישה האופקית

לפני כמה חודשים, בעת שנושא גיוס החרדים עלה שוב, אחד מהמתפללים בביה"כ הראה לי חוברת שכתב רב כלשהו (שמו לא זכור לי) שמוכיח שיש חובת גיוס מהתורה! רק רפרפתי וראיתי שם סקירה של מקורות מרובים מהמקרא, דרך גמרא, ראשונים ועד ימינו. עניתי: למה לי קרא? סברא הוא! החוברת הינה תעודת עניות ליהדות בכלל ולציונות הדתית בפרט. וכי עלי לנבור בתורה כדי להוכיח משהו כה מובן מאליו שיש להגן על המדינה בה אני חי – ועוד מדינת היהודים?! משיחות שהיו לי עם חב"דניקים משיחיסטים, הבנתי שבעזרת מניפולציה של מקורות ניתן להוכיח כל דבר ממש ממ"ש. כידוע, ניתן לטהר שרץ בק"נ (150) טעמים, וכך גם לטמא את הטהור. העוגן אם כך, אינו התורה עצמה אלא השכל הישר. דרך ארץ.

סיום ספרי העבודה והקורבנות לרמב"ם

במסגרת "רמב"ם יומי" סיימנו ללמוד את ספרי "העבודה" ו"הקורבנות" במשנה תורה. יש להודות שלאחר וכבר קראתי את "מורה נבוכים" (מו"נ), אני רק יכול להיות מלא הערכה כלפי פועלו של הרמב"ם. דעותיו בנושא טעמי מצוות קורבנות ידועות, ועיקרן לעקור עבודה זרה מישראל. לכאורה אפשר היה לראות בקורבנות ספיח היסטורי שמסיבות שונות לא ניתן למחקו [1]. אך הנה, הרמב"ם יורד לתוך אינסוף הפרטים של העבודה במקדש: בגדי כהנים, מידות הכלים, סדר העבודה, הלכות מעילה, קינים ועוד ועוד. אם הוא באמת חשב העבודה הזאת כבר לא רלוונטית, לא ניתן להבין כיצד הוא השקיע מאמץ כה כביר (ויחידאי) כדי לפרש ולהנהיר את ההלכות הללו. להלן גם נראה שהוא גם לא הצליח לתת טעמים לכל הפרטים הללו. יכול היה בנקל לכתוב "שולחן ערוך" עם ההלכות הנהוגות "בימינו".

על המתח בין הרמב"ם של המשנה תורה ובין המו"נ כתב הרב קוק ב"מאור האחד לדמות דיוקנו של הרמב"ם ז"ל". הוא תקף את אלו שכתבו שלא ייתכן שאדם אחד כתב הן את המו"נ ואת היד החזקה. דבריו גם נכונים כלפי אלו שחושבים שהרמב"ם כתב את ההלכות להמון העם בלבד, ואת דעותיו האמיתות, שהקורבנות בטלים, יש למצוא במו"נ:

מבקרים" עזי נפש היו בוודאי רוצים להפוך באמת את האישיות המוצקת הזאת לתמונה אגדית, אשר רק בדמיון המופרז יכול להיות לה מקום ולא במציאות הרגילה בהגבלתה. כי כיצד יכול המוח הרגיל לחשוב, שאותו הגאון התלמודי, אשר יצר את פירוש המשנה הנפלא, את ספר המצות ואת היד החזקה, עם כל מלא מרחבו ורוב פרטיו ודקדוקיו, הוא הוא אותו הפילוסוף הנשגב, המתרומם לאותה ההכללה וההפשטה העליונה המתגלה לנו במורה הנבוכים, והוא הוא אותו גדול הרפואה, שרשומו היה כל כך ניכר בזמנו בין אבירי הרופאים, ושאותות גדולתו ושקידתו גם במקצוע זה נשארו לדורות?…

הלא באחת יד היו מפרידים את היד החזקה מהמורה, באמרם, שאותו הפוסק הגדול, שעסק בכל כך אהבה ומסירות נפש בקביעת כל תג ותג שבתורה המעשית לכל פרטיה ודקדוקיה, לא יוכל להיות אותו הפילוסוף המתנשא לרום פסגת ההפשטה וההכללה של המחשבה האצילית, המרקיעה לשמי הבקורת והנתוח השכלי העליון, ובאחת יד היו מתרצים בזה את כל הדברים, שלפי ההשקפה השטחית הם נפגשים כמו סתירות בין אלה שתי היצירות הגדולות. ומזה אך צעד אחד להחליט, שגם הספר הגדול והמקיף הזה, היד החזקה, משנה התורה, גם הוא איננו מעשה יד פועל אחד, ורק הדמיון האגדי הוא שיחס אותו לרבי משה בן מיימון, ובאמת רק במשך דורות רבים נצטברו חלקים חלקים מעורכים שונים, עד אשר נצטרף מין "קאנון" מקיף זה. מה נקל יהיה להם אז לישב את כל הסתירות הנראות בין ספר המצות ובין החבור הגדול ובין פירוש המשנה לשניהם ובין חלקי החבור גופו, ולמה להם לנוד אחרי החדושים והפלפולים הרבים, אשר העלו המפרשים השונים, במשך דורות רבים, איך לישר את הדברים?

מרכזיות או אי מרכזיות האדם

אני עדיין תחת השפעת הספר "סודותיו של מורה נבוכים" של מיכה גודמן…
לפני כשבועיים נקראתי לשירות מילואים קצרצר. אחד מהדברים הנפלאים המתאפשרים באימוני השטח הוא התבוננות בשמי הלילה ללא "זיהום אור" עירוני. כיום אנו מסתכלים בשמיים ונראה שיש לנו מושג כלשהו לגבי ממדי היקום. אך לא מזמן קראתי שלאחר גילוי החומר האפל והאנרגיה האפילה ביקום (שחוץ מקיומם המשוער אין לנו כל תצפיות), הרי שההבנה העדכנית שלנו "הצטמצמה" לכדי 4% – 6% תופעות מהיקום בלבד!

מאחר ואין לי ידע על מה שמאחורי הפרגוד (ומה למעלה ומה למטה), לאחרונה אני מזדהה יותר יותר ויותר עם הרמב"ם, שבעודו אוחז בקוסמולוגיה תלמאית גיאוצנטרית, הבין שאכן האדם איננו תכלית הקיום כולו:

בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו, ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים--מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא; ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו, כשיערוך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגלמים, שלא נתחברו בגולם כלל. וימצא עצמו, שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר.
(הלכות יסודי התורה פרק ד/יט)

לכן בעינַי הדעה הנכונה בהתאם לאמונות התורה, והמתאימה לדעות העיוניות, היא שאין להאמין שכּל הנמצאים הם בשביל מציאות האדם, אלא אף שאר הנמצאים מכוונים לעצמם ולא בשביל דבר אחר…
אל תטעה בלבך ותחשוב שהגלגלים⁵⁰ והמלאכים⁵¹ הובאו לידי מציאות בשבילנו, שהרי הבהיר לנו את ערכנו: הן גוים כמר מדלי (ישעיה מ', 15). התבונן אפוא בעצמך ובעצם הגלגלים, הכוכבים והשׂכלים הנבדלים. אז תתברר לך האמת ותדע שהאדם הוא השלם והנכבד מבין מה שהתהווה מן החומר הזה, אך לא יותר. וכאשר משווים את מציאותו אל מציאות הגלגלים, כל שכּן אל מציאות (השׂכלים) הנבדלים, הוא בזוי מאוד מאוד. נאמר: הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישׂים תָּהֳלָה.
(מו"נ ג/י"ג)

לדעתי, דווקא הרעיון הזה, על רקע תקופתו (הן הפילוסופית והן היהודית) הוא מהישגיו הגדולים של הרמב"ם, וממנו ניתן להשליך על כלל השקפתו [1]. יש להקדים אם זאת, שבזמנו היקום היה קטן בהרבה [2] אך גרמי השמיים היו תבוניים ו"איכותיים" יותר מהאדם כי הייתה בהם דעת ה' מלאה יותר. התנועה הסיבובית (המושלמת) שלהם נגרמה מרצונם להתדמות לו. היום היקום גדול לאין שיעור, ואמנם הכוכבים הנם גושי חומר לוהט הצפים בחלל, אך לדעתי לאחר גילוי חוקי הפיסיקה (ע"י ניוטון, איינשטיין ושות') הרי שהיקום שלנו מלא הרמוניה ("צדק" ו"אמונה" בלשון המקרא) .

אצל האדם הדתי ישנה נטייה מטרידה לחפש את ה' רק בתורה, ולא להרים את עיניים לשמיים לראות מי ברא כל אלה. אמנם ההשגחה הפרטית/ניסית עשויה להימצא בפסגת שאיפותיו של האדם (החסר אמונה ע"פ הרמב"ם – לפחות על פי כמה פרשניות). הרי שאי אפשר להשליך את ההנהגה הטבעית אחר גוונו. היקום הוא הרי התגלותו המתמדת של הוי"ה שהוא הרוח המניעה את היקום. אלוהים פשוט גדול מדי ואת מטרותיו (אם בכלל ניתן לדבר על דבר מעין זה) לא נוכל כלל להשיג. יתר על כן, על פי הרמב"ם, ההשגחה הפרטית מתגברת דווקא ככל שדעת ה' גדלה; ודעת ה' אין משיגים אלא באמצעות התבוננות ביקום ולימוד דרכי ה' ממנו. אם מיכה גודמן צודק בהבנתו את מורה הנבוכים, הרי שלפי הרמב"ם משה רבינו כתב את תורתו תוך התבוננות נבואית (שהיא עצמה תוצר לא קטן של מאמץ אנושי), בדרכי האל ביקום (מו"נ א/נד):

בקשתו (של משה) לדעת את תאריו, היא מה שאמר: הודיעני נא את דרכיך ואדעך [למען אמצא חן בעיניך...] (שמות ל"ג, 13). התבונן אֵילו דברים מופלאים³ כלולים באמרה זאת! שהוא אומר: הודיעני נא את דרכיך ואדעך הוא ראיה לכך שהאל יתעלה נודע בתאריו, כי כאשר ידע את הדרכים ידע אותו. דבריו: למען אמצא חן בעיניך הם ראיה לכך שמי שיודע את האל הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם ומתפלל בלבד⁴. יתר על כן, כל היודע אותו הוא הרצוי והמקורב, וכל שאינו יודע אותו הוא השנוא והמורחק. לפי מידת הידיעה ואי-הידיעה יהיו שביעות הרצון והשנאה, הקרבה והריחוק⁵…

ואִילו דבריו: כל טובי רומזים שהציג לפניו את הנמצאים כולם, שעליהם נאמר: וירא אלהים את כל אשר עשֹה והנה טוב מאֹד (בראשית א', 31). ב"הציג לפניו" כוונתי שהשׂיג את טבעם והתקשרותם זה בזה, כך שהוא ידע את הנהגתו [של האל] אותם, כיצד היא בכלל ובפרט…

הוא הצטמצם בהזכרת שלוש-עשֹרה מידות אלה, אף-על-פי שהוא השׂיג את כל טובו, כלומר, את כל מעשׂיו, מפני שאלה הם המעשׂים היוצאים מלפניו יתעלה באשר להבאת בני-האדם לידי מציאות והנהגתם. זאת היתה המטרה האחרונה של שאלתו, שהרי השלמת הדברים: ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה (שמות ל"ג, 13) אשר אני צריך להנהיגם במעשׂים שאתדמה בהם במעשׂיך בהנהגתם¹³.
הרי שהתברר לך שהדרכים והמידות הם [עניין] אחד, והם המעשׂים היוצאים מלפניו יתעלה בעולם. כל אימת שמשיגים מעשׂה אחד ממעשׂיו, מתארים אותו יתעלה בתואר שממנו נובע אותו מעשׂה, והוא קרוי בשם הגזור מאותו מעשׂה.

משמע, שהתורה, שמהווה קשר בין האומה לאל היא נגזרת אנושית של ההנהגה הטבעית. כלומר, אם היא עוזרת להשפיע גם השגחה פרטית, הרי שהיא תת-מערכת של דרכיו "הרגילות" של האל שגם העניק לאדם בחירה חופשית ללכת בדרכיו.

לעניות דעתי זהו עקרון הייחוד של האל ביהדות, כפי שעמדתי על ברשומות קודמות (על משמעות מושגים במקרא). הן ההשגחה הפרטית (אלוהים) והן השגחה טבעית (הוי"ה) הן אחת. מאוד ייתכן שהאדם לא יזהה אותן ככאלו, אלא יפריד אותן בדעתו הקצרה, אך אם הבורא באמת אחד, הרי שהאדם לא רשאי להזניח אף תחום ידע.

(בע"ה ברשומות עתידיות אביא עוד כמה רעיונות שצפים בי לאחר שקראתי את ספרו של גודמן)

 

הערות

---

[1] אין צורך להכביר מלים על כך שדעותיו זכו ל"אהדה" רבה. אחד מהאחרונים שתקף אותו היה הרב יעב"ץ, שטען שהוא הושפע יתר על המידה מהפילוסופיה. אסמוך יתדותיי בראי"ה קוק שיצא להגנתו באגרותיו:

בדבר תכלית הבריאה שהרמב"ם כתב שאין לצייר שהכל הוא רק בשביל האדם אלא שיש מגמה עליונה של ההויה כולה הידועה רק ליוצרה, הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההויה כולה בכללותה רק לצורך האדם אין (!) זה יסוד התורה עומדת עליו. כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם, ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו, לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד, שחשבו שכל עיקר האמונה מושרש הוא רק על היות האדם מרכז היש כולו. ובעת שהציור היה שהארץ עומדת באמצע והגלגלים סובבים עליה, היה ציור זה נח להתקבל, אבל עכשיו שהציור נתרחב עד כדי התפיסה שכל הכדור הארצי כולו לא נחשב כ"א כמו גרגיר קטן בתהום אין סופי, באו מזה לכפירה מוחלטת. ועל כן צריכים אנו להתפאר בהשקפתו של רבינו שהציל את מעמד האמונה בכללותו במה שהורה שגם אם נאמר שהתכלית של כל ההויה הוא כולל יותר ממין האדם, בכל זאת יש מקום לתורה ואמונה. וכן הוא דרכו של רבינו תמיד, לבנות את יסודות האמונה על בסיסים חזקים מה שאי אפשר לפחות מהם, וכמו שהחליט לבאר את מציאות השם יתברך, דוקא על יסוד הקדמות, מפני שעל פי יסוד החידוש הוא דבר יותר פשוט להוכיח את ההכרח של המחדש ברוך הוא, ועל כן הראה שגם לפי שיטת הקדמות גם כן יסוד היסודות של מציאות השם יתברך איתן הוא. וכמו כן עשה בדבר התכלית ; שלפי אותה ההשקפה שהאדם לבדו הוא תכלית כל היש הלא פשוט הוא שיש מקום לתורה ואמונה, אבל לפי אותה השיטה המרחיבה ומרחיקה את התכלית הכללית יותר מגבול האדם, הרי יש מקום לטועים לטעות. בשביל כך החליט רבינו להוכיח שאנו יכולים להסכים שהתכלית הכללית היא מתרחבת על כל ההויה כולה, ומכל מקום התורה והאמונה הן בטהרתן עומדות על יסוד בל ימוט. ובכלל אין להחליט בשאלה כללית מופשטת כזאת שהיא נתנה להקבע בתור שיטה של אמונה בישראל,

[2] מו"נ נבוכים ג/יד:

מן הדברים שראוי לאדם גם כן להתבונן בהם, כדי שיֵדע את ערך עצמו ולא יטעה, הוא מה שהתברר בדבר מידותיהם של הגלגלים והכוכבים ומידותיהם של המרחקים שבינם לבינינו¹. כי, מכיוון שהתבררו מידותיהם של כל המרחקים ביחס למחצית קוטר הארץ, והיקף הארץ ידוע, ומחצית קוטרה ידועה, נעשׂו כל המרחקים ידועים². הוכח מופתית שהמרחק בין מרכז הארץ לבין קודקוד גלגל שבתאי הוא מהלך שמונת אלפים שבע מאות שנה בקירוב, כשכּל שנה שלוש מאות שישים וחמישה יום³ והולכים בכל יום ארבעים מיל מן המילין שלנו שעל-פי התורה⁴. כל מיל הוא אלפיים אמות רגילות⁵.
התבונן אפוא במרחק הגדול המדהים הזה.

חישוב קצר של המרחק לשבתאי (שבזמנו היה קרוב לקצה יכולת החישוב שלהם) במושגינו (באדיבות מנוע חישוב Wolfram Alpha):

(אמה = 0.45m כפי שיטת הרמב"ם :-) ) ;

 =

היום אנו יודעים שהמרחק גדול בסדר גודל שלם:

לשם יחוד קוב"ה ושכינתא

יש הנוהגים לומר את הנוסח "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא..." לפני עשיית כל מצווה. בימי ספירת העומר, הנוסחה הקבלית הזאת מופיעה בכל הסידורים ה'רגילים', וגם אלו שלא נוהגים על פי הקבלה אומרים אותה.

היתה תקופה די שלא אמרתי את הנוסח כלל. הפירוש הפשוט של לאחד את הקב"ה - האלוהים המופשט -  עם שכינתו - כנסת ישראל נראה בעיני בעייתי, בלשון מעטה*.  שהרי אני אמון על שיטות הראשונים כפי שהבאתי אותם ברשומה על שילוח הקן. הטעם העיקרי לצוות הינו חינוך האדם, או "צירף הבריות" בלשון חז"ל. הרמב"ם הדגיש ביתר שאת שהמצוות גם מקנות דעות נכונות ותפקידן בין היתר להרחיק את האדם מאלילות. הרמב"ן סיכם זאת בפירושו:

או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם, ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך, הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות,והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, א"כ כלם לתועלתנו בלבד. וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח. וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו.

וכן אמר בתורה (לעיל י יג) לטוב לך, כאשר פירשתי (שם פסוק יב), וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו כד). והכוונה בכלם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות:

הרמב"ן חזר והדגיש בשם חז"ל שהמצוות לא פועלות על אלוהים. ועל כן מה הצורך של אלהים להתאחד עם זולתו (ראו הסבר פשטני כאן ללא שימת לב לבעייה), וכיצד זה שהמצוות בכלל פועלות מחוץ למסגרת האנושית?

והנה, לאחרונה ראיתי תשובה (ישנה יחסית) של הרב אורי שרקי על משמעות הנוסח, וכך הוא ענה:

הכוונה היא שהמגמה האלוהית המתגלה בכללות הבריאה, המכונה "קודשא בריך הוא" מתאחדת עם המגמה האלוהית המתגלה בכנסת ישראל, הנקראת "שכינתיה"

התשובה הזאת הזכירה לי את מה שלמדנו ברשומות האחרונות, שבמקרא (ונראה שאף בחז"ל) מכירים בשתי הופעות של אלוהים. משמעות שם הוי"ה הוא קודם כל מנהיג העולם או ה'טבע', כאשר החידוש הוא, שישנה גם הנהגה אנושית מוסרית במציאות המתגלה בישראל, ולשתיהן מקור אחד. אני משער שאת הרעיון הנ"ל הזה שאב הרב שרקי מהגותו של הרב קוק.

בספרו 'עולת ראי"ה', פרק ב' (על הציצית) הרב קוק מבאר את הנוסח כך:

המחשבות, הרצונות והשאיפות, הנובעים מהמעין העליון של אור החיים האלהיים במדתם העליונה האין-סופית, המתעלית מכל גבול וסדר של מהות עולמית, חיים הן בקרבנו ומנשאים את נשמתנו למרום החופש העליון, לההתעודדות המאושרה המתעלה מכל רעיון ומכל הקצבה מחשבתית, וק"ו מכל סדר מדותי ומכל תכונה מעשית.

עד כאן הכרת שם הוי"ה (הקב"ה) המושכת את האדם מחוץ לגבולותיו ומתנשאת מעל כל מערכת אנושית.הקב"ה הוא השם שבו השתמשו חז"ל כדי לציין את ה'. מאחר וזהו "שם" הרי שהוא מתאר את הבנתם אותו שעל פי הרב קוק זהו בעיקר כח הבריאה והחיים. אמנם הוא ה'טבע' ומקור כל התופעות, אך באותה מידה הוא רם ונשגב; אף ראינו שבמקרא הוא ניכר באדישות כלפי האדם וצרכיו.
מכאן והלאה, ההתגלות בתוך החיים האנושיים:

והנה הם פוגשים בקרבנו את הנטיות המקוצבות, המתאימות לסדרים מעשיים ומעמדים מסודרים, המתאימים לצרכי חיי הגוף והנפש, בהתקשרם לעולמם המיוחד.

מכאן הרב קוק עובר לטעמי המצוות:

ושני פארי ההופעות מתאגדים הם ביחד ע"י פעולתנו המעשית במפעלי המצות, שיסודם החבוי העליון הוא הארת הרצון, המתעלה מכל גבול וסדר עולם, המעדן בהשפעתו את כל אורי החיים המוגבלים בכל מלא עולמים. התכונות הללו, שיש לכל אחת מהלך מיוחד, האחת להרחבה של אין קץ, והשנית להגבלה והערכה מקוצבת,הנן מתאחדות ע"י המעשה של המצוה, שהיא מאחדת גבהי שמים עם תחתיות ארץ, שמים עם תחתיות ארץ, ובזה מתבסמות כל הנשמות, העורגות להתאמה של החיים היותר פנימיים אשר בכל מלא עולמים, ואור החיים שבכל היקום הולך ומתעלה ע"י ההתאחדות הזאת, שמקור הברכה, הקדושה והתפארת, הוא מתאחד עם היסוד העולמי, המקבל אל תוכו את כל עדנת ברכת שמים, להשכין בעולמים את האור של נשמת אלהים חיים.

בלשונו המיוחדת הרב קוק חוזר על הטעם העיקרי של המצוות כפי שהראשונים הבינו אותם, והוא זיכוך האדם ודבקותו באלוהים בכל רבדי חייו הפרטיים והלאומיים. ללא המצוות לאדם היתה נטייה לברוח מהעולם ולחפש את אלוהים מחוץ למסגרות אנושיות. המצוות הן אלו שמכריחות אותו להישאר בחברה ולצקת את האידיאלים שלו למעשים.  בכתביו האחרים הרב קוק שם דגש על החיים הלאומיים שרק הם יכולים להקיף את כל הווית האדם. לפיכך כנסת ישראל היא היא ההתגלמות השכינה, והיא תלויה בפעולות בני האדם שמכירים את תפקידם המוסרי בעולם.


______________________

*כידוע, אף ה"נודע ביהודה" הסתייג מאמירת הנוסח. ראו כאן ודבריו הברורים:

ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיה /והיו/ עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד עליהם נאמר תומת ישרים תנחם והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם. אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בהם וחסידים יכשלו בם. והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה' ירחם עלינו.

Radical Judaism by Art Green

In his blog, Alan Brill has posted Arthur Green’s response to Daniel Landes’ unflattering review of his book: RADICAL JUDAISM: RETHINKING GOD AND TRADITION 

In the discussion which ensued, I offered the following comment:

_____________

Daniel Landes' critique took the words from my mouth when first reading Green's "Seek My Face" (Hebrew translation). Even more superb is his "uncovering" of the "hidden master".

Green's response doesn't make thing better and he unintentionally acknowledges Landes’ case:

1. There is indeed an "evolution" of God in Judaism. However this God was always consistent with his moral demands of Humanity and Israel. Therefore, both the Chasidic masters and R. Kook who maintain a panentheistic outlook never gave up a Torah lifestyle or the idea of Israel's uniqueness[i]. Also, this "God" never tried to market Himself to the changing whims and fashions of the people - whether they were following Egyptian, Canaanite or Hellenic deities. It seems that if Green had lived during the destruction of the Second Commonwealth he would have joined the newly triumphant Christian or Gnostic sects. As an academic, Green arrogantly boasts that he knows better then the previous generation what they actually believed in. In reality, they always made an effort to reconcile their theology with the biblical and rabbinical one, and never saw a contradiction between the "God"s.

The pantheistic religion a-la Green is a response to every new age trend in the market, and a justification of every almost every liberal fashion. If "everything is God" and therefore holy, there can be no true sense of right or wrong and a real moral stand cannot be sought-after[ii]. The conscious attempt to revolutionize a completely new theology is Reconstructionism by definition.

2. Evolution presents a problem only for the Haredim, who are just straw-men for Green's arguments.  For R. Kook the theory's "trueness" was irrelevant; he just saw it as a means to explain some Kabalistic ideas.  Green, it seems, adopts evolution because it's the current scientific paradigm, just as Kaplan adopted trans-naturalism[iii].

3. While Biblical criticism is a challenge for the Orthodox dogma, I personally don't think it undermines Torah mi-Shamayim. It may be claimed that the author(s) are divinely inspired [iv].Green's dismissal of this possibility is a definitive mark of Kaplan's teachings.

4. The Holocaust was not the first tragedy to befall the Jewish people, although it's by far the worst tragedy. In every generation Jews lost faith in God due to the difficulties of the exile.  For the faithful, the answers were either theodicy, or God hiding his face. Both of these are found in the Tanakh.  I wonder if Green is aware that "God is dead" is inherently Christian; if God is not present then he doesn't exist[v].

5. What's striking is that Green's response stops short with the Holocaust without mentioning the State of Israel which, according to the disciples of his beloved R. Kook, is God's return to the arena - no less!

For me, as a religious Zionist, one of his most disturbing ideas is the dismissal of Israel’s true significance for Judaism: It's not just a shelter, but the chance for Judaism to shake of the anomaly of the Exile. It's the only place where Judaism can once again become a real "religious civilization". Furthermore, his dealing with the Israeli-Palestinian conflict is quite ad hoc and naive.  He advises the Israeli's to agree to the Palestinians' demands on pluralistic grounds, i.e. just because the Palestinians demand them...  It seems that according to him that by clinging to our outdated notions of nationalism we fail to see that the century long conflict is just a misunderstanding... in the end we are all One and same.

---

[i]  This is one of Professor Leibowitz’s most important observations, that staying in the fold of Judaism is not a matter of adhering to some dogma, but adhering to Halacha. For example the rationalist Maimonides and the mystic Alter Rebbe of Chabad, has different ideas of God, but nonetheless both were great poskim.

[ii] Furthermore, Rabbi Eliezer Berkovits has shown that pantheism cannot have a commanding god because then there is no difference between the Commandant and the commanded.

[iii] I believe he should be warned against the attempt of joining religion and science. Scientific theories have a tendency to change or to be dismissed altogether, rendering their "spiritual" counterpart as pseudoscience.

[iv] See for example Halivni's "REVELATION RESTORED: DIVINE WRIT AND CRITICAL RESPONSES”.

[v] see Eliezer Berkovits: Faith after the Holocaust

How I got Here

Foreword

I did not grow up in an Orthodox home[1], but at a relatively young age I was drawn to religion. The credit certainly goes to the Lubavitcher Rebbe's emissary in Be'er-Sheva who was hired to prepare me for Bar Mitzvah. Not only did he teach me the Torah reading berachos, but he also showed me the logic of some of the mitzvahs, and also produced Cuzari argument to prove the authenticity of our tradition[2].

The Turmoils of the Perplexed

Actually, it was not religion I was looking for. It was for meaning – for the truth.

After several years of religious “to and fro”, my interest in Judaism reemerged again, and during my academic studies I became "stronger"[3]. I rented an apartment in a neighborhood with a very lively and warm Sephardic[4] Synagogue, and very quickly I joined the shiurim. The Shabbos Gemara lesson lasted two hours, where we – a dozen men – crowded around the table and loudly (but politely) discussed a Talmudic section at depth. The discussions didn’t just reveal the sugia at hand, but also the common world view in that synagogue (and many others):

• Everything is written in the Torah.
• The authority of the Sages and Rabbis is absolute; it also extends into matters of science and philosophy.
• Sages knew everything there is to know, and if there is a disagreement between modern science and the Sages – the Sages’ view prevails.
• Agada portions should to be understood literally. Do not try looking for a deeper layer of meaning because Agada describes a tangible reality. Contradictions between Agada and known science are almost always explained away in a had-hoc manner. The most popular argument being: “Science advances all the time and in the end it’s bound to justify the Sage’s words.”

On many occasions, they read portions of the Zohar (like "Patach Eliyahu" before mincha), without a Hebrew translation and of course without understanding of what it says.

Religion in that synagogue was based on what is commonly called "emunah temimah”, naïve faith. You rely blindly on a rabbi or ancestral tradition, avoiding inquiries that might provoke doubts. The term "emunas hachamim" was invoked quite often.

As mentioned above, I was in the middle of my academic studies (master's degree in engineering), so giving up on science was inconceivable. What’s more, I saw that same science in action. I remember that this situation stopped me from wearing a yarmulke, because I could not get myself to relate to a worldview which turns away from reality.

Guides for the Perplexed

But “Israel is not widowed”[5], and thanks Hashem for the Internet. Knowing that Maimonides was a rational thinker and I decided to study the writings. At the same time I realized that there is a question about the Zohar and its author. I do not remember why, but Rabbi Yuval Cherlow appeared during that time in the headlines and I discovered a brave Jewish thinker. Someone beat me and asked Rabbi Cherlow on “moreshet” site a question concerning the Zohar. The Rabbi did the unthinkable and redirected him to the internet forum Atzor Kan Choshvim ("Stop here we think")[6]. At the same time I found a Jewish American site (http://www.mesora.org/) which advocates rationalist religion, and following the path of the Rishonim (Maimonides, Rav Saadia Gaon, Ibn-Paquda).

The irony is that such these sites (and unfortunately Rabbi Cherlow) – which are considered heretical by the ultra-Orthodox and a considerable public – are the ones that enabled me to become religious. I was not looking for an ultimate answer to my questions, but to approach and honestly discuss them. It’s hard to guess how much damage and chilul ha’shem is done by the intellectual dishonest in the religious community. I'm sure there are many people who do not approach the Torah and others who are leaving the Torah lifestyle just because they did not find a response or a method to deal with the questions that inevitably arise in life.

When I studied the classic texts of the Rishonim, I discovered an honest approach that was abandoned by many sectors. I am convinced that many of the ills I’ve described above are caused by the neglect of the philosophy of the Rishonim. It requires some bringing up to date (after all there were significant advances in science a philosophy) but basically it lets us cope with modernity. Superficial adherence to Kabala and Hasidism, (which, I admit contain deep and rational layers which one needs to look for) and distorted emunas hachamim have reduced Judaism into a superstition rubble. The real world always poses a challenge to faith, and instead of recognizing the difficulties, religious people prefer quick and mystical solutions over the logical clarification which will refine faith. The great thinkers from the medieval Rishonim to Rabbi Kook today (and yes, Rabbi Eliezer Berkovits') did not hesitate in confronting the big questions.

Here are some excerpts from their teachings.

Maimonides, Guide for the Perplexed:

When reading my present treatise, bear in mind that by "faith" we do not understand merely that which is uttered with the lips, but also that which is apprehended by the soul (mind), the conviction that the object [of belief] is exactly as it is apprehended...If, as regards real or supposed truths, you content yourself with giving utterance to them in words, without apprehending them or believing in them, especially if you do not seek real truth, you have a very easy task as, in fact, you will find many ignorant people professing articles of faith without connecting any idea with them. (I, 50)

Many hold that Maimonides and Rabbi Yehuda Halevi are situated in two different poles in Jewish thought. While the RYHal prefers faith, Maimonides favors an analytical analysis. However, the faith of Rabbi Yehuda Halevi is not simple or irrational. It does not contradict common sense. So he wrote in the Cuzari:

Heaven forbid that there should be anything in the Torah to contradict that which is manifest or proved! (1, 49)

Heaven forbid that we should assume believe that what is against sense and reason (1, 89)

Rabbi Kook, one of the greatest modern thinkers followed their path, and while dealing with modern secularism he understood the need for the continuous refinement of faith:

וכאשר ראה (הרמב"ם) שהרבה מהמשכילים, שדעתם נוטה אל הדעות הללו, הם עוזבים את התורה או מפקפקים באמונה מפני סתירות שהם חשים בין הדעות התרבויות הללו ובין התורה, על כן פרסם הוא ז"ל שהחלק המבורר שבדעות התרבויות הללו אין בהן סתירה לדברי תורה, ואדרבא לימד שהם מתחזקות מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה בלב רבים, והציל את חיי התורה והמסורה לדורות רבים... וכך הוא דרכו של רבנו תמיד, לבנות את יסודות האמונה על בסיסים חזקים שאי אפשר לפחות מהם.

When he (Maimonides) saw that many of the learned, whose opinion leans towards these ideas (Greek philosophy) are leaving the Torah or questioning (the Jewish) faith, because they felt that there are contradictions between these trends and opinions with those of the Torah, he then publicized that the confirmed (proven) ideas of these societies do not contradict the Torah, and on the contrary, he taught that they are upheld by the Torah; and by that he fortified the foundation of faith in the Torah and by that he reinforced the faith in the heart of many, and saved the Torah way of life and the Tradition for many generations... And thus is the way of our teacher: reinforce the pillars of faith on strongest foundations that can not be reduced further. (Special article by Rabbi Kook, in “the History of Israel”, vol 12, appendix. by R. Zeev Yavtez,).

מה שמבינים את האמונה בצורה מקולקלת, קטנה וחשוכה, גורם לכפירה שתשא את ראשה. וזוהי המגמה ההשגחית בבנין העולם של מציאות רגש הכפירה וכל תיאוריה, כדי להעיר את כח החיים שבאמונה בכל לב, למען תבא האמונה למרום מעלתה, עד שתכלול עמה גם הטוב הכלול בתוכנים התיאוריים של הכפרנות, ותהיה האמונה שלמה בכל מלואיה. (מידות הראי"ה, אמונה)

The damaged, small and murky misconception of (Jewish) faith[7] causes apostasy to raise its head. It is the providential advancement of the world that realizes the emotional heresy with all its expressions[8], so as to awaken the vigor of faith that beats in every heart; and thus faith reaches its highest virtue and encompasses the expressive heretical content making it a complete (all-inclusive) faith. Middos HaRaHayah, belief)

סיבוכי הדעות והצרות במיוחד הרוחניות והנפשיות נובעות מכך, שמושג האלוהות הינו מעורפל ודמיוני ונתפס באנושות באופן בידיוני, אלילי ומבהיל, ותפקידה של הכפירה לנקות את העולם מתפיסה אלילית זו של האלוהים לאמונה בגדולת-שלמות-אינסוף, שלא ניתן להגדירו ולהגבילו. (אורות, עמ' קכו)

Complicated opinions and difficulties, especially the spiritual and psychological ones, stem from the fact, that the concept of God is vague and imaginary, leaving humanity with a fictional, pagan and scary perception. [Therefore] the role of heresy clear: rid the world of its pagan conceptions of God, and [clear the way] for a faith in the great perfection of the Infinite[9], which cannot be limited or defined. (Lights, p. 126)

The greatest thinkers, and not even the rationalists amongst them, claimed that a person may not live with a dissonance.
The purpose of Judaism may be termed Kiddush Ha’Shem – making God present in our lives and in the world.
Therefore it inconceivable for me that in the synagogue one may agree with the literal meaning of Midrashim which say the Sages were 12 or 15 feet high, but will then go to a physician whose education confirm that human physiology cannot allows it. Or agree with Maimonides that the Earth is fixed in the middle of the universe and the sun revolves around it, but return home to watch a football game broadcast live via satellite ...

When turning away from the world, we admit that the God of Judaism is actually irrelevant - this is the biggest Chilul Ha’Shem.

---

[1] I was not an atheist, but Judaism for me was minimal kashrus and Friday night Kiddush

[2] Later when I was exposed to the philosophy of Chabad, I looked back with somewhat irony: Chabad terminology is loaded with mystical terms that one must toil in order to translate them into an understandable language. They avoid studying the thought of the Rishonim - except Maimonides’ Sefer Ha’Mada – but only because it's part of Jewish Law. Maimonides Ta'amei Ha’mitzvos? – God forbid.

[3] The Hebrew ma”chbat term is מתחזק

[4] The reason I’m mentioning that it was Sephardic is twofold: From my experience, it’s usually the Sephardic synagogues which are “lively and warm” and where masorti Jews feel welcome. In conjunction Sephardic Jews are the ones who on hold “simple faith” while not being Haredi. Unfortunately, the Ashkenazi dati-leumi (national-religious) are usually less friendly to outsiders while on the other hand try to maintain a rational faith.

[5] Jeremiah 51, 5

[6] A description of that forum by Rabbi Michael Avraham can be found here (download a .doc file): http://rapidshare.com/files/135233097/__1488___1504___1493___1505___1497____1492___1514___1489___1493___1504___1492_.doc.html (download .doc file)
[7] Take notice that in this piece Rav Kook defines faith just as Maimonides above.
[8] I believe that R. Kook indicates that heresy begins as emotional inclination that only later obtains rational and philosophical justification.
[9] Rav Kook uses the Kabalistic term Ein-Sof, which states that God cannot be defined or categorized.

קצת על עצמי (או איך הגעתי עד הלום)

התחלה

לא גדלתי בבית דתי[1], אך מגיל צעיר יחסית נמשכתי לדת. את הטריגר אני מייחס לשליח של הרבי מליובאוויץ’ בבאר שבע. הוא נשכר כדי להכין אותי לבר מצווה. הוא לא רק חיפש לצאת מידי חובתו בלימוד ברכות קריה"ת ומפטיר, אלא הוא גם חשף אותי להגיון של כמה מן המצוות, וכן העלה בפני את טיעון הכוזרי להוכחת אמיתות המסורת[2].

דיסוננס של נבוך

יותר מאשר שחיפשתי את הדת חיפשתי משמעות – את ה א מ ת.
לאחר כמה שנים של רצוא ושוב, שוב התחלתי להתעניין ביהדות ובשלהי הלימודים האקדמאים התחלתי שוב "להתחזק". שכרתי דירה בשכונה שבמרכזה בית כנסת ספרדי[3] פעיל וחם מאוד, ומהר מאוד השתלבתי בשיעורים שנמסרו שם בשבתות. השיעור המרכזי בגמרא נמשך כשעתיים, בו ישבנו – כעשרה גברים – מסביב לשולחן עמוס כל טוב ודנו בקולי קולות (אך בנימוס) בעומק הסוגייה.

מתוך הדיונים התבררה לי לא רק הסוגייה אלא גם ההשקפה הרווחת באותו בית כנסת (ובהרבה אחרים):

• הכל כתוב בתורה.
• הסמכות של חז”ל ושל רבנים היא מוחלטת הן בעניני המסורה והן בענינים של מדע והשקפה.
• חז”ל ידעו את כל מה שיש לדעת ואם יש סתירה בין המדע המודרני לחז”ל  - חז”ל גוברים.
• קטעי אגדה – יש להבינם כפשוטם. אין להתאמץ ולחפש משל לרובד עמוק יותר, אלא מתארים מציאות מוחשית. סתירות בינם ובין הידוע לנו כמעט תמיד יש לתרץ באופן הד-הוק. (הטיעון הכי פופולרי: המדע מתקדם כל הזמן וסופו להצדיק את דברי החכמים)

בהרבה הזדמנויות, נהגו לקרוא פרקי זוהר (כגון "פתח אליהו" במנחה), ללא תרגום לעברית וכמובן ללא הבנה יתרה של מה שכתוב שם.

הדת באותו בית כנסת התבססה על מה שנהוג לקרוא ”אמונה תמימה”. סומכים על רב פלוני או על מסורת האבות באופן עיוור למדי, ללא בירורים שעלולים לעלות ספיקות. המושג “אמונת חכמים” הוזכר שם לא פעם.

כאמור, הייתי בשלהי הלימודים האקדמאים (תואר שני בהנדסה), כך שלוותר על המדע היה בלתי מתקבל על הדעת מה גם ש"ראיתי" אותו בפעולה. מה שאני זוכר שהדבר עיכב אותי מלשים כיפה על ראשי. לא יכולתי להזדהות עם השקפת עולם שמפנה עורף למציאות.

מורי הנבוכים

אך לא אלמן ישראל, וב"ה יש אינטרנט. הרמב"ם היה ידוע בתור הוגה רציונאלי והחלטתי ללמוד את כתביו. במקביל הבנתי שישנה שאלה על הזוהר ועל זמני חיבורו. איני זוכר מדוע, אך הרב יובל שרלו עלה אז לכותרות ונגלה לעיני יהודי ישר ואמיץ. מישהו הקדימני לשאול את הרב שרלו באתר ‘מורשת’ על ספר הזוהר והרב הפנה אותו לפורום “עצור כאן חושבים”[4]. במקביל מצאתי אתר יהודי-אמריקאי http://www.mesora.org שדוגל בהשקפה ראציונאליסטית לדת, והליכה בדרכם של הראשונים (רמב”ם, רס”ג, אבן פקודה).

האירוניה היא ששני האתרים הללו (ולדאבוני גם הרב שרלו) – הנחשבים בעיני הציבור החרדי ולחלק לא מבוטל מהציבור הדתי למוקצים וכופרניים – הם אלו שאיפשרו לי להפוך לדתי. לא חיפשתי פיתרון מוחלט לקושיות אמוניות, אלא גישה ודיון כנה בהן. לא ניתן לשאר כמה נזק וכמה חילול שם גורם חוסר יושר אינטלקטואלי לציבור הדתי. אני בטוח שישנם רבים וטובים שלא מתקרבים לתורה ולעומתם אחרים עוזבים את הדת משום שלא מצאו מענה או דרך להתמודד עם השאלות שבהכרח צצות במהלך החיים.

כאשר למדתי את הטקסטים הקלאסיים של הראשונים, גיליתי גישה ודרך ההתמודדות כנה שנראה שנזנחה בהרבה מגזרים. אני משוכנע שחלק לא מבוטל מהרעות שתיארתי לעייל נובעות מהזנחת משנתם של הראשונים, שאמנם צריכה התאמה לימינו, אך מאפשרת התמודדות עם המודרנה. נהייה באופן שטחי אחר הקבלה והחסידות, (שנוכחתי שיש בהן רובד הגיוני עמוק אך יש להתאמץ ולחפשו) ואמונת חכמים מעוותת דירדרו את היהדות והיא ניראית לעיתים כמקבץ של אמונות תפלות. העולם תמיד מאתגר את האמונה, ובמקום להכיר בקשיים, אנשים דתיים מעדיפים פתרונות בזק מיסטיים על פני בירור הגיוני שיביא לזיכוך האמונה. גדולי ההוגים מהראשונים בימי הביניים ועד הרב קוק (וכן, גם הרב אליעזר ברקוביץ’) בימינו לא נרתעו מלהתמודד עם השאלות הגדולות. להלן כמה קטעים.

רמב”ם, 'מורה נבוכים' (מהדורת שוורץ):

דע, המעיין בספרי זה, שהאמונה (אעתקאד) אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים-כאמת שהוא כך כפי שהצטייר.
אם אתה מאלה המסתפקים בכך שהם מוסרים בדבריהם את הדעות הנכונות או הנחשבות בעיניך לנכונות מבלי שתצייר לך אותן ותאמין בהן, לא כל שכן שתבקש לגביהן ודאות - הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הטיפשים היודעים בעל-פה עיקרי-אמונה אשר אין הם מציירים להם משמעות כלל ( א', נ')

בעיני רבים רבי יהודה הלוי והרמב"ם נמצאים בשני קטבים שונים של ההגות. בעוד הריה"ל מבכר אמונה, הרמב"ם מחייב ניתוח אנליטי פילוסופי. עם זאת, האמונה של ריה"ל כלל לא אי-ראציונלית. היא איננה סותרת את השכל הישר. וכך הוא כתב ב"כוזרי":

חלילה לאל מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין, או דבר שהוכח במופת שכלי" (א, מז).

"חלילה לנו מאל שנאמין בנמנע ובמה שהשכל מרחיקו ורואינו כנמנע" (א, פט).

הרב קוק, מגדולי הוגי הדיעות המודרניים המשיך את דרכם, ותוך ההתמודדות עם החילונות המודרנית הבין את הצורך המתמיד בזיכוך האמונה:

וכאשר ראה (הרמב"ם) שהרבה מהמשכילים, שדעתם נוטה אל הדעות הללו, הם עוזבים את התורה או מפקפקים באמונה מפני סתירות שהם חשים בין הדעות התרבויות הללו ובין התורה, על כן פרסם הוא ז"ל שהחלק המבורר שבדעות התרבויות הללו אין בהן סתירה לדברי תורה, ואדרבא לימד שהם מתחזקות מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה בלב רבים, והציל את חיי התורה והמסורה לדורות רבים... וכך הוא דרכו של רבנו תמיד, לבנות את יסודות האמונה על בסיסים חזקים שאי אפשר לפחות מהם.  (מאמר מיוחד מאת הרב קוק, במילואים לתולדות ישראל, לר' זאב יעבץ, כרך י"ב).

מה שמבינים את האמונה בצורה[5] מקולקלת, קטנה וחשוכה, גורם לכפירה שתשא את ראשה. וזוהי המגמה ההשגחית בבנין העולם של מציאות רגש[6] הכפירה וכל תיאוריה, כדי להעיר את כח החיים שבאמונה בכל לב, למען תבא האמונה למרום מעלתה, עד שתכלול עמה גם הטוב הכלול בתוכנים התיאוריים של הכפרנות, ותהיה האמונה שלמה בכל מלואיה. אז ייותר כל התוכן של הקלקלה, שהכפירה עושה בעולם, לטובה, וגם האבדון הכפרני ישוב להיות טרקלין מלא עדן, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד'. (מידות הראי"ה, אמונה)

סיבוכי הדעות והצרות במיוחד הרוחניות והנפשיות נובעות מכך, שמושג האלוהות הינו מעורפל ודמיוני ונתפס באנושות באופן בידיוני, אלילי ומבהיל, ותפקידה של הכפירה לנקות את העולם מתפיסה אלילית זו של האלוהים לאמונה בגדולת-שלמות-אינסוף, שלא ניתן להגדירו ולהגבילו. (אורות, עמ' קכו)

גדולי ההוגים, ואפילו לא הראציונליסטים שבהם הבינו שלא יתכן שאדם יחיה בדיסוננס.

הראתי ברשומות קודמות שמטרת היהדות הינה קידוש השם – הנכחת ה' בחיינו ובעולם.

לא ייתכן שבבית הכנסת אדם יקבל כפשוטו מדרשים האומרים שהחכמים היו בגובה 4 או 5 מטר, אך יבוא להתרפא אצל רופא שבתוקף הכשרתו יודע שהפיזיולוגיה האנושית איננה מאפשרת זאת. או יסכים עם הרמב"ם שכדור הארץ מקובע באמצע היקום והשמש סובבת סביבו, אך יחזור לביתו לצפות במשחק כדורגל בשידור חי באמצעות לווין…

כאשר מפנים עורף לעולם, מודים למעשה שהיהדות ואלוהיה אינם רלוונטים יותר – זהו חילול השם הכי גדול שיכול להיות.

על הרב אליעזר ברקוביץ ארחיב בע"ה ברשומה אחרת.

גמר חתימה טובה.

---

[1] אמנם לא בית חילוני בוטה אך היהדת התמצתה בכשרות מינימלית וקידוש בערב שבת

[2] לימים כאשר חזרתי ונחשפתי לשיטת חב"ד, הסתכלתי לאחור באירוניה מסויימת: הטרמינולוגיה החב"דית עמוסה במושגים מיסטיים שיש לעמול כדי לתרגמם לשפה מובנת, וכן הם נמנעים מלעיין בספרות המחשבה של הראשונים – אולי מלבד ספר המדע לרמב"ם שכולל פרקי השקפה – וזאת משום שזה חלק מההלכה. טעמי המצוות של הרמב”ם – חס מלהזכיר!.

[3] הסיבה שאני מזכיר את עובדת היותו ספרדי היא כפולה: מנסיוני עד כה, רוב בתי הכנסת ה"פעילים והחמים" הם ספרדיים, ואף המסורתיים מרגישים שם בבית. במקביל דווקא אצל הספרדים ניכרת הגישה של האמונה התמימה (לפחות כלפי חוץ) וזאת למרות שהם אינם חרדיים. למרבה הצער בבתי הכנסת הדתיים לאומיים האשכנזים האווירה החמימה לא תמיד קיימת, אך לעומת הספרדיים, יש שם שאיפה לאמונה רציונאלית.

[4] הסבר וסקירה נוספת של הרב מיכאל אברהם כאן

[5] יש לשים לב שכאן לפחות הרב קוק מגדיר את האמונה כמו הרמב"ם לעייל

[6] אני סבור שהרב קוק (לפחות כא) רואה בכפירה תגובה רגשית שרק מאוחר יותר מקבלת הצדקה ראציונלית.