סקירה
בעולם העתיק התפיסה היתה שישנו אל עליון, בורא העולם, נשגב וטרנצנדנטי1 . במקרא הוא נקרא יהוה, ונראה שאף עמים אחרים הכירו אותו. לדוגמה, ביציאת מצריים האל זיהה והציג את עצמו כיהוה, אך לא נדרש להוכיח את קיומו*.
וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם. (שמות ו')
גילויי הנשגבות זיהו את הדובר כיהוה.
עם זאת, הטרסצנדנטיות היא זאת שהפכה את יהוה ללא רלוונטי. הוא נתפס כמרוחק ואדיש לגורל האדם, ולכן נדרשו אלילים שיתווכו בינו ובין בני אנוש:
כִּי כָּל-אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה. (תהלים צו')
כנגד גישה זו, במקרא, באמצעות ההתגלות, הועבר מסר מונותאיסטי ברור והוא שיהוה הוא אימננטי
2. במקרא קיימים שלושה ביטויים שמצביעים על האימננטיות:
א. יהוה הוא האלוהים
"אלוהים" במקרא הוא מנהיג, שופט ונגיש. יהוה נודע כאלוהים, כאשר הוא מגלה את דאגתו וחמלתו לאדם.
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (שמות ו')
על כן אם יהוה הוא האלוהים, הרי שלא ייתכן שיהיו מתווכים, אלוהים אחרים:
אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי. (דברים ה')
וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי (הושע יג')
מאחר ו"אלוהים" הוא גם אותו מושא סגידה שהאדם בוחר לעבוד אותו, נדרשת גם הכרה של האדם בכך שיהוה הוא האלוהים. ההכרה הזאת – שיהוה נגיש – מקרבת את האדם ליהוה. במקרא, "לדעת" משמעותו גם קשר אינטימי ואכן אותו קשר אינטימי עם הבורא – ידיעת יהוה – בא לידי ביטוי בהתנהגות מוסרית:
כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--כִּי אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-יְהוָה. (ירמיהו ט')
ב. שם יהוה
"שם" במקרא הינו ביטוי עצמי - הדרך בה הזולת מכיר אותך.
שם יהוה הינו התהילה והמוניטין של יהוה בעולם, ומעשיו הם אלו שיוצרים את שמו:
מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי-שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם (יהושע ט)
כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת-שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה (מל"א ח).
מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה, זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ; בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם, לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. מוֹלִיכָם, בַּתְּהֹמוֹת; כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר, לֹא יִכָּשֵׁלוּ. כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד, רוּחַ יְהוָה תְּנִיחֶנּוּ--כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ, לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת. ... כִּי-אַתָּה אָבִינוּ-כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ: אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ. (ישעיהו סג')
במקומות אחרים השם מייצג את כוחו של יהוה:
אֱלֹהִים בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי, וּבִגְבוּרָתְךָ תְדִינֵנִי (תהילים נד')
השם, אם כך, הוא גם מציין את האימננטיות של יהוה. לכן לא פעם השם הוא זה שמהולל, משום שבאמצעות השם יהוה הוא רלוונטי לחיינו:
הַלְלוּ-יָהּ: הַלְלוּ, עַבְדֵי יְהוָה; הַלְלוּ, אֶת-שֵׁם יְהוָה.
יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ- מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.
מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ עַד-מְבוֹאוֹ- מְהֻלָּל, שֵׁם יְהוָה. (תהלים, קי"ג)
השם הוא זה גם שקיים בהווה, כאשר שם שנודע רק לדורות קודמים הוא עכשיו רק "זכר". ראינו שבמענה למשה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר
"יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם" הוא זֵכר מדור לדור, אך "יְהוָה אֱלֹהֵי ישראל" הוא השם שקיים לעולם.
שמו של יהוה גם שוכן במקדש כפי שראינו בתפילת שלמה:
אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר-יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי-שִׁמְךָ נִקְרָא עַל-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.
המקדש מסמל את נוכחותו של יהוה בקרב האדם, ושם הוא שומע לתפילתו ומהווה מוקד להתקרבות.
גם הנביא שבא בכוח שיהוה נתן לו מהווה מעיין משכן לשם
כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.
המקרא מדגיש בלא מעט מקומות ששמו של יהוה קשור לגורלו של עם ישראל. כבר במדבר נאמר:
וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ
וירמיהו אף חוזר מדגיש זאת שוב:
כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל-מָתְנֵי-אִישׁ, כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-בֵּית יְהוּדָה נְאֻם יְהוָה, לִהְיוֹת לִי לְעָם, וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת; וְלֹא, שָׁמֵעוּ.
הזיהוי הוא כה מוחלט עד כי כאשר ישראל ניגפים בפני לוחמי העי, יהושוע מגלה דאגה לשמו של האל:
בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו. וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת-שְׁמֵנוּ מִן-הָאָרֶץ וּמַה-תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל
עם ישראל למעשה מהווה שם עבור האלוהים בכך שבאמצעותו אלוהים נוכח בהיסטוריה. אם כך האימננטיות של יהוה תלויה במידה רבה גם במעשיו של האדם. בדומה למה שראינו לעייל עם היותו של יהוה האלוהים, גם כאן יש משמעות לתודעתו של האדם ולרצונו להכיר ביהוה כאלוהיו. בעקבות מאמריו של איתן דור שב, טענו שהקשר האטימולוגי שקיים בין המלה נשמה ובין ה"שם" מצביע על כך שנשמתו של האדם הינה שמו של יהוה המחכה להתממש ע"י כך שהאדם נהיה חלק משמו של יהוה.
עוד דרך להכרה בנוכחותו של יהוה היא הקריאה וההזכרה של שם יהוה – כאשר נזכרים בכך שיהוה היה ויכול להיות נוכח:
וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיהֹוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ: זַמְּרוּ יְהֹוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה (מיּדַעַת) [מוּדַעַת] זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ:
ההכרה בכך שליהוה יש שם מלווה בידיעה שכל האלים הינם האנשה של שמותיו, ובטעות האדם ייחס להם עצמאות. לכן יש להדגיש לא פעם ששמו האמיתי של האלוהים הוא יהוה:
הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים.
לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי-שְׁמִי יְהוָה.
לכן באחרית הימים נאמר:
וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ;
בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד - וּשְׁמוֹ אֶחָד.
כפי שיהוה הינו אחד, גם שמו יהיה אחד במובן שכל מעשיו יוחסו אליו.
ג. קדוּשה
יותר משני הביטויים הנ"ל, מונח הקדוּשה מבטא את האימננטיות של יהוה עם היותו טרנסצנדנטי. המונח קדוש מוסב על כל דבר שנלקח מהקשרו הרגיל הטבעי והועבר לתחום אחר. כל מה שמסמנים, מייעדים ומקצים למטרה מסוימת, נקרא קדוש לאותה מטרה. בהקשר הדתי, חפץ או אדם מקודשים כאשר הם מועברים לתחום של עבודת אלוהים:
בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. … וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ (במדבר טז)
וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים (דה"א כג')
וְעַתָּה, בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה, לִהְיוֹת-שְׁמִי שָׁם (דה"ב, ז')
אדם נהיה קדוש מעצם העובדה שאלוהים בחר בו. כלומר להיות קדוש פירושו להיבחר ע"י אלוהים, ע"י כך שהוא מקרב את מושא בחירתו אליו. ניתן לומר שלקדש פירושו לבחור על מנת לקרב. אמנם ממושג הבחירה משתמעים ייחוד והבדלה, הרי שאין בכך קידוש. הקידוש מתמצה בקירוב ויצירת קשר. ההבדלה היא רק תנאי מוקדם להקדשה, אך הבידול עצמו מקדש.
כפי שקדושה אצל האדם פירושה קירבה לאל, כך הקדושה, כאשר היא מוסבת על יהוה מציינת היותו קרוב לאדם, חומל, מרחם ונגיש:
זַמְּרוּ יְהוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה מידעת (מוּדַעַת) זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ. צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו ו')
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא-יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית-יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל-מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל-יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת (שם י')
נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם: כִּי אֵל אָנֹכִי, וְלֹא-אִישׁ--בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר. (הושע יא')
עם ישראל קדוש מעצם בחירתו של יהוה:
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. (דברים ז')
משום שזוהי קדושה פאסיבית, הפרטים (בעלי הבחירה) בעם נקראים להתקדש ע"י עשיית מצוות שמקרבות אותם לאל. ההתקדשות הפעילה היא ההיענות לקדושתו של יהוה שכן היחס חייב להיות הדדי:
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם--וִהְיִיתֶם, קְדֹשִׁים: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם: אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם… וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי
מאחר והיענותו של האדם היא הכרחית הרי שלמעשה יהוה לא יכול להיות קדוש ללא הכרתו של האדם. קידושו או חילולו של השם תלוי במעשי עם ישראל:
וּשְׁמַרְתֶּם, מִצְוֹתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם: אֲנִי, יְהוָה. וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: אֲנִי, יְהוָה
סיכום
האימננטיות של יהוה שנלמדת בשלושה ביטויים עיקריים - אלוהים; שם יהוה; וקדוּשה - התגלתה בכל המהלך של יציאת מצריים:
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.
מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה, זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ; בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם, לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם
כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי
על ציר הקרא והסברא הרי שההתגלות הזאת היא ה"קרא", והדעה שיהוה הוא טרנסצנדנטי בלבד היא ה"סברא". עם זאת, הסברא אינה נידחית לגמרי בהתגלות, שכן מופיעה דרישה לאדם להמשיך הנוכחותו של יהוה בעולם ועם ישראל נקרא לייצג את יהוה - להיות שמו. האמצעי להמשך ההתגלות היא עשיית רצונו של האל ועל ידי כך להכיר ביהוה כאלוהים, כקדוש. המשך ההתגלות תלוי אם כך בהכרתו ובתבונתו של האדם – ה"סברא" המעודכנת. עם הזמן נראה הן במקרא והן בהיסטוריה האנושית שיהוה נסוג לטרנסצנדנטיות שאיפיינה אותו לפני יציאת מצריים ומשאיר את הזירה לעם ישראל שימשיך לדעת אותו ולקרוא בשם יהוה אל עולם.
* לא כאן המקום לחקור את העובדה ש"יהוה" הוא ברור מעליו במקרא. אני סבור שחקירה כזאת תועיל לקרב אותנו להבנת יהוה במושגים השגורים בפינו היום.
-
כפי שהערתי ברשומה
קודמת, במושג "טרצנדנטי" יש להשתמש בזהירות כאשר לומדים את התיאולוגיה המקראית. אני משתמש בו כדי לציין את העובדה שבמקרא יהוה איננו נחשב לנגיש והוא אינו זהה לעולם.
-
כמו במושג הטרנסצנדנטי, גם במושג אימננטי יש להשתמש בזהירות הראויה. אין במקרא, למיטב ידיעתי, פנתאיזם לפיו האלוהות זהה לעולם והאדם הוא חלק ממנה. אני משתמש במושג אימננטיות כדי לציין את העובדה שהאל נגיש ונוכח בעולם, באמצעות גילויים של השגחה פרטית.
