יום שלישי, 30 ביוני 2009

הקדוּשה (4) – קדושים תהיו; יחס הדדי

עד כה הראינו שקדושתו של אלוהים כרוכה בהיותו נגיש וקרוב לאדם.
התורה חוזרת כמה פעמים על הרעיון שעם ישראל הוא עם קדוש:

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. (דברים ז')

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. (שם יד')

עם ישראל קדוש משום שאלוהים בחר בו מכל העמים להיות לו עם סגולה – כפי שמינה את הכהנים.
לעומת זאת, בכמה מקומות תורה מופנית הדרישה לאדם להיות קדוש:

וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (שמות יט')

דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ;  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יט')

כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (שם יא')

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם--וִהְיִיתֶם, קְדֹשִׁים:  כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם:  אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם… וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי (שם, כ')

התביעה נראית מוזרה. על עם ישראל להתקדש משלוש סיבות:

  1. יהוה קדוש;
  2. משום שיהוה קידש אותם;
  3. יהוה הוציא אותם ממצרים "להיות לכם לאלוהים".

קדושתו של יהוה קשורה ליציאת מצרים, שכן הגאולה הינה ביטוי ברור של קדושה – התקרבות חומלת לבני האדם (כפי שראינו ברשומות קודמות). גם היותו אלהים  - האל אישי  – מבוטאת ביציאת מצריים (זאת לפי הסדרה הראשונה). על כן הפונקציה של האלוהים ושל הקדוש הינה זהה: יהוה גילה את קדושתו כאשר הפך לאלוהי העם ע"י מעשה הגאולה.

ההתקדשות שראינו בפסוקים הראשונים לעיל הינה התקדשות סבילה. האל מקדש ע"י גאולה ובחירה של העם. ההתקדשות האקטיבית של האדם הינה כינון הקשר עם אלוהים בכוחות עצמו. "והתקדשתם" פירושו בקשו את קרבתו של אלוהים; בחרו בו ויחסו את עצמכם אליו.
מדוע נדרש העם להתקדש בתגובה לקדושתו של אלוהים?
הקירבה בין אלוהים לאדם איננה קירבה פיסית אלא קירבה רוחנית – כיחס בין שני אנשים. אמנם אלוהים יכול להיות קדוש ולגלות רחמים כלפי האדם, אך אין זה מספיק על מנת לכונן קשר. אך אין הוא יכול להתקרב לאדם אלא אם כן האדם קרוב אליו. הקירבה מחייבת יחס הדדי. על כן, הקדושה שהתגלתה ביציאת מצרים חייבת להיענות בקדושה שכנגד – קדושה רצונית של העם.

כיצד האדם נהיה קדוש וקרוב לאלוהים? בשלוש המובאות האחרונות הקדושה כרוכה בציות ועשית רצונו של אלוהים. אין מדובר רק בחוקים "בין אדם למקום" אלא גם "בין אדם לחברו" (כגון ויקרא יט ). את האלוהים האדם פוגש בגילוי רצונו ובברית שכרת עימו. הציות, אם כך הוא הקשר האמיתי בין אדם לאלוהיו.
כמו כן נראה שמקור הקדושה הוא רק במעשים הנעשים ל"שם שמיים" -  כלומר קטגוריה דתית. זאת כנראה ההסיבה מדוע כמה מהציווים שבין אדם לחברו ב ויקרא יט' מסתיימים בהיגד "אני יהוה". אף את המעשים המוסריים לכאורה יש לעשות מתוך מודעות שזה רצון ה'.

ויקרא כב' גם מקשר את הציות לקידוש השם וחילולו:

וּשְׁמַרְתֶּם, מִצְו‍ֹתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם:  אֲנִי, יְהוָה. וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:  אֲנִי, יְהוָה.

על האלוהים להיות מקודש על ידי האדם. כיצד?
הקדושה היא התנועה בכיוונו של יהוה כמענה לקדושתו של יהוה. ע"י עשיית רצונו של יהוה, האדם מכיר בכך שהחוקים הינם ביטוי לקדושתו של יהוה. המצוות הן הכלים שעל ידיהן האדם מתקדש ומבטא את ההכרה שהאלוהים קדוש. וע"י כך שהוא בוחר ודבק באלוהים, הוא משלים את קדושתו של אלוהים ומגלם אותה בעולם.
ההיפך הוא כמובן חילול השם. אי הציות כמוהו כתקיעת טריז בין אדם לאלוהים והפניית גוו לקדושה והוצאת האל מקרב בני האדם.

ברשומה הבאה נרחיב בע"ה את רעיון קידוש השם.

יום ראשון, 14 ביוני 2009

הקדוּשה (3) – קדוש ה' צבאות

ברשומה הקודמת הראינו שלקדושה יש משמעות ראשונית שאיננה דתית כלל. הקדוש הוא זה שמסמנים, מייעדים ומקצים למטרה מסוימת – מטרה שאינה "טבעית" לו. על סמך זאת, הסקנו שאם נחיל את הקדושה על יהוה, נצפה לראותה בהקשר של התקרבות לאדם.

סקירה

את המאמר "על הקדושה" מתחיל הרב ברקוביץ בהבחנה שאם בהתגלות לישעיהו (פרק ו'),
קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ,
 
הדגש המשולש שיהוה צבאות הוא קדוש, מראה שהתואר קדוש אינו מובן מעליו. על כן הוא מציע לבדוק את משמעות המלים "קדוש" ו"יהוה צבאות" בהקשרן הכולל בנבואות ישעיהו ובתהילים.
את הפסוקים הכנסתי לטבלה הבאה כדי להקל על ההשוואה.
 
יהוה צבאות
קדוש
יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה-הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ (ישעיהו לז')
זַמְּרוּ יְהוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה מידעת (מוּדַעַת) זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ. צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו ו')
כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים (שם מד')
תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּיהוָה בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל. (שםמא')
וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ (שם נא)
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא-יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית-יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל-מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל-יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת (שם י')
לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ. (שם א')
כִּי-תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ-אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ  כִּי-תֵלֵךְ בְּמוֹ-אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר-בָּךְ. כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ (שם מג')
כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת עַל כָּל-גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל-נִשָּׂא וְשָׁפֵל (שם,ב')
כִּי כֹה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם. (שם, ל')
כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן-לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן-מָיִם (שם, ג')
הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל-סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל-רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי-עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוָה לֹא דָרָשׁוּ (שם, לא')
קוֹל הָמוֹן בֶּהָרִים דְּמוּת עַם-רָב קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים יְהוָה צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה (שם יג')
זַמְּרוּ לַיהוָה חֲסִידָיו;    וְהוֹדוּ, לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.
כִּי רֶגַע, בְּאַפּוֹ--  חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ: (תהילים, ל')
עַל-כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בְּעֶבְרַת יְהוָה צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ (שם, יג')
נַפְשֵׁנוּ, חִכְּתָה לַיהוָה, עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא. כִּי-בוֹ, יִשְׂמַח לִבֵּנוּ: כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ (שם, לג')
מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר יְהוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה. (תהילים, כד')
אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים, בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ (שם, סו')
הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ. יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ… לְכוּ-חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר-שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד-קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ…. אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ. יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ (שם, מו')
גַּם-אֲנִי, אוֹדְךָ בִכְלִי-נֶבֶל, אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי: אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר-קְדוֹשׁ, יִשְׂרָאֵל (שם, עא')
כִּי-הִנֵּה הַמְּלָכִים, נוֹעֲדוּ; עָבְרוּ יַחְדָּו. הֵמָּה רָאוּ, כֵּן תָּמָהוּ;    נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ. רְעָדָה, אֲחָזָתַם שָׁם; חִיל, כַּיּוֹלֵדָה. בְּרוּחַ קָדִים-- תְּשַׁבֵּר, אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ. כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ, כֵּן רָאִינוּ-- בְּעִיר-יְהוָה צְבָאוֹת, (שם, מח')
נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם:  כִּי אֵל אָנֹכִי, וְלֹא-אִישׁ--בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר. (הושע יא')
 
 
בדומה לסקירה שעשינו בסדרה הראשונה, ניתן לזהות את החוקיות: "יהוה צבאות" מופיע בהקשרים של נשגבותו של האל וריחוקו. לא פעם הופעתו כרוכה בזעם ומלחמה אותם הוא מטיח הן בגויים והן בישראל. לעומתו, ה"קדוש" הוא הנוכח הנגיש; "בקירבך". הקדוש חומל על האדם והוא מקור לנחמה.
קטעי השוואה
קיימים במקרא קטעים שבהם ניתן להנגיד בין שני המושגים הנ"ל:

  1. נבואת עמוס:
    שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה. נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּקָדְשׁוֹ כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה. (פרק א')
    נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּנַפְשׁוֹ נְאֻם-יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת-גְּאוֹן יַעֲקֹב וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי וְהִסְגַּרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ (פרק ו')
    ה' נשבע בקודשו כאשר הוא מזכיר את האביונים אותם הוא רוצה להציל מעושקיהם. לעומת זאת, בפסוק השני, האביונים לא מוזכרים. יהוה צבאות נוקם במושחתים הגאים, ולכן אין צורך להזכיר את קדושתו.
  2. ישעיהו פרק לז' – הסרת המצור של סנחריב:
    אֶת-מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל-מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל…
    יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-בָּאתָ בָּהּ… כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה-זֹּאת
    הנבואה מתחילה באזכורו של קדוש ישראל, שכן סנחריב הוא שגידף את אלוהי ישראל וקרא לחיזקיהו לא לבטוח בו. עם זאת, הנקמה תבוא מצד יהוה צבאות שמייצג את הצד הנשגב והנוקם כפי שהראינו לעייל.
  3. ישעיהו פרק ה':
    וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל-אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה. וַיִּגְבַּהּ יְהוָה צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה. וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ.
    ההשוואה כאן היא מיידית. המשפט, שדורש ריחוק הוא זה נעשה ע"י ה' צבאות שמשפיל את הגאים. הצדקה – שהיא פעולה מקרבת וחומלת -  היא זאת שמקדשת את האל ומרומת את הגרים.
 
אם נחזור לישעיהו ו', נבין כעת שהחלק הראשון של הפסוק הנ"ל מאחד שתי הופעות מנוגדות של האל – נשגבות ועוצמה מול חמלה ורחמים. הדבר מראה ש"ה' צבאות" קרוב לבריאה ממה שנראה ממבט ראשון. אם הוא קדוש אזי גם העוצמה וחרון אפו הם ביטויי קירבה, שכן גם אלו הם פנִיה אל האדם.
החלק השני ממשיך את אותו רעיון באומרו ש"מלא כל הארץ כבודו". אם כבודו מלא עולם אז האל נגיש לאדם. גם הקדושה וגם מאפייני ה' צבאות עשויים להתגלם ב"כבוד" המציין את נוכחות של האל בחיי האדם.

יום חמישי, 4 ביוני 2009

הקדוּשה (2) – משמעות המושג

המשך מרשומה קודמת

המשמעות הניטרלית

נתחיל לבדוק את משמעות הקדושה ע"י סקירה של פסוקים שאין להם בהכרח משמעות דתית:

וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת-קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת-שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת-קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה… הָיוּ עָרֵי הַמּוּעָדָה לְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לָנוּס שָׁמָּה כָּל-מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה (יהושוע כ).

העם בוחר ערי המקלט שאינן מקודשות במובן הדתי, אלא נבחרו לשרת מטרה חברתית מסוימת.

הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה, וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה (ירמיהו, יב)
תָּקְעוּ עָלֶיהָ אֹהָלִים סָבִיב רָעוּ אִישׁ אֶת-יָדוֹ. קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה… (ירמיה ו)
שְׂאוּ-נֵס בָּאָרֶץ, תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם--הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכוֹת אֲרָרַט, מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז; פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר, הַעֲלוּ-סוּס כְּיֶלֶק סָמָר. קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גוֹיִם אֶת-מַלְכֵי מָדַי (שם נא)

באותה משמעות של קדושה משתמש גם ירמיהו: ה' מסמן את הרשעים להריגה; ירושלים מסומנת כמטרה למלחמה.; העמים הנקראים להלחם בבבל קודשו-נבחרו להעניש אותה.

אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי עַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי. … קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים יְהוָה צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה. בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם יְהוָה וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל-הָאָרֶץ (ישעיהו יג)

אצל ישעיהו האל סימן את האומות שנבחרו להלחם בבל (מְקֻדָּשָׁי). הם נקראים כך משום שנבחרו למשימה ספציפית.

הַס, מִפְּנֵי אֲדֹנָי יְהוִה: כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה, כִּי-הֵכִין יְהוָה זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו (צפניה א)

אצל צפניה הקרואים קודשו משום שנבחרו מתוך רבים.

קַדְּשׁוּ-צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְזַעֲקוּ, אֶל-יְהוָה (יואל א)

תִּקְעוּ שׁוֹפָר, בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ-צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ-עָם קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים--אִסְפוּ עוֹלָלִים, וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם (שם ב)

קִרְאוּ-זֹאת, בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה; הָעִירוּ, הַגִּבּוֹרִים-יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה (שם ד)

וַיֹּאמֶר יֵהוּא קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל וַיִּקְרָאוּ (מל"ב כ)

אצל יואל לקדש צום מלווה בלקרוא עצרה. בספר מלכים העם נקרא לקדש עצרה ואז הוא קורא לה. מכאן ש"קדשו עצרה" במלכים זהה ל"קיראו עצרה" ביואל; כלומר לזַמן עצרת ולקבוע לה יום מסויים. בציטוט השני "קדשו קהל" פירושו לזמן קהל. כלומר לקדש פירושו גם לאסוף.

עך סמך ניתוח הקטעים הנ"ל ניתן להסיק שלמונח "קדוש" יש משמעות לא דתית. הקדוש הוא זה שמסמנים, מייעדים ומקצים אותו למטרה מסויימת. להקדיש דבר מה פירושו להוציאו מהקשרו הרגיל ולהעבירו לאחר. ערי המקלט היו בתחילה ערים רגילות (הן לא נבנו לשם המקלט) ויהושוע בחר בהן לתפקיד ספציפי. כך גם העצרה והצום. בתחילה היום שהוכרז היה יום רגיל ואז הוא נבחר להיות עצרה או יום צום.

המשמעות הדתית

המשמעות הזאת גם נשמרת כאשר המושג "קדוש" מופיע בהקשרו הדתי. "קדוש" הוא מה שהוצא ממסגרתו הרגילה והושם במסגרת שבה מקומו של כל דבר נגזר ביחס לאל. כל חפץ או אדם קדוש היה פעם "טבעי" אך נותק ממקומו הניטראלי ונמצא כעת בתחום של עבודת אלוהים.

במרד קורח ועדתו שביקשו להיות כוהנים וטענו ש"כל העדה כולם קדושים", משה הסביר את תהליך הפיכת האדם לכהן:

בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. … וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ (במדבר טז)

מושגי הקדושה, הבחירה והקרבה נזכרים כאן יחדיו. את הקדוש – הנבחר מקרבים לאלוהים. אדם נהיה קדוש מעצם העובדה שאלוהים בחר בו. כלומר להיות קדוש פירושו להיבחר ע"י אלוהים, ע"י כך שהוא מקרב את מושא בחירתו אליו. ניתן לומר שלקדש פירושו לבחור על מנת לקרב.

כיצד אם כן מחילים את מושג הקדושה על אלוהים?

אמנם ממושג הבחירה משתמעים ייחוד והבדלה, הרי שאין בכך קידוש. הקידוש מתמצה בקירוב ויצירת קשר. ההבדלה היא רק תנאי מוקדם להקדשה, ואין הבידול עצמו מקדש:

וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים (דב"א כג')

וְעַתָּה, בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה, לִהְיוֹת-שְׁמִי שָׁם (דב"ב, ז')

אם כך, משמעות הקדושה אצל אלוהים פירושה קירבה לאחר. לבריאה ולאדם.
יש לצפות אם כן, שהקדושה תהיה כרוכה בפנייתו של האלוהים לאדם באהבה וחמלה. כביכול על האלוהים לפרוש ולהיבדל מ"טבעו הרגיל", הנבדל והאדיש במהותו, ולהפוך להיות נגיש.

את הטענה הזאת נבדוק בע"ה ברשומות הבאות. המשך כאן

מבקרים/visitors